חנן נסע ירוק

כיון שאין לי כונה כל פעם להלאות בהסברים על הנפשות הפועלות בארגון  להלן מוגש הסבר קצר – לגזור ולשמור

. הארגון עצמו נמצא בתוך הבית של מייקל, אמריקאי (ממש  אבל ממש גבוה) הנשוי לקורניה הפרואנית. לכל אחד מהן ילד/ילדה מנישואים קודמים. למייקל יש ילדה אניה בת 16 , ולקרינה ילד בן 12 – רוברטו.

איתם בבית גר ג’ימס מהנדס מכונות אנגלי,  בן 25 שאיתו התכתבנו לפני הגיענו לכאן. ג’ימס מריץ את תוכנית המתנדבים. תוכנית המתנדבים רצה במקביל לחברה של מייקל (שלג’ימס אחוזים בודדים בה) המייצרת ומוכרת טורבינת רוח ליחידים פה בפרו.

בסדנא עובדים שלושה ח’ברה מקומיים: יאן בחור נמוך צעיר וחביב, פרננדו מהנדס מכונות שעכשיו מסיים את לימודיו, סניור האבל קצת יותר מבוגר אב לשני ילדים (16 ו- 12). חבר טוב זה מספר שנים למייקל. בעל אחוז אחד בחברה  (אני חושבת כי לא ניתן להקים חברה בפרו בלי נציגות מקומית). כולם מאד נחמדים. כל הזמן מנשקים על הלחי. לקורינה סיפרתי שאצלנו בישראל מנשקים על שתי הלחיים  ומאז אני זוכה לשתי נשיקות בכל פעם…

מציאת דירה

חדר המגורים

מצאנו דירה! שבוע שעבר התחלנו לחפש דירה. סיבוב ברגל יחד עם קורינה (אשתו של מייקל) וגיי’מס לא הוליד הרבה. מצאנו דירה ב- 800 סול קצת יקרה,שניים וחצי חדרים בלי מטבח ובלי חלונות. ויתרנו. אחה”צ נסענו יחד עם סניור האבל לחפש דירה עם הרכב שלו. מצאנו כמה דירות יקרות, דירה אחת ממש נחמדה ב- 800 סול אבל פשוט גדולה מדי בשביל שנינו (3 חדרי שינה + 3 מקלחת ושירותים + חדר מגורים), לבסוף מצאנו דירה קצת מוזרה במבנה שלה, עם צבעים פסיכודלים במיוחד (צהוב וירוק זרחניים) וגם בלי חלונות  כ- 20 דקות הליכה מהבית של מייקל (יש פה קטע של בניה בלי חלונות) ב- 400 סול ועוד 30 סול להוצאות חשמל ומים. חזרנו למייקל שמחים ומאושרים. מייקל התעקש שניסע לסגור חוזה יחד עם קורינה ששימשה כמתורגמנית. שילמנו את הפיקדון לדירה (חודש מגורים). סגרנו על כניסה לדירה למחרת אחרי ארוחת צוהריים.

למחרת בסביבות אמצע החדר, הגיעה בעלת הדירה עם ה- 400 פקדון לבית של מייקל. מסתבר שהיא השכירה את הדירה למשהו אחר והציעה לנו במקום,  חדרים למגורים בחצי המחיר. נסענו לראות, גם צבעים פסיכודלים, גם אין חלונות. החלטנו להשאיר פתוח.

מייקל נזכר שראה חדר להשכרה ליד הכנסיה שנמצאת ממש ליד ביתם. הלכנו לראות. 500 סול כולל הוצאות. שני חדרים ועוד חדר מגורים. מטבח סמלי (שני כיורים וקצת שיש). קצת התלבטתי בגלל שהדירה נראה לי חשוכה אבל המחיר סבבה, המיקום טוב (בכל זאת, הכנסייה רק במרחק מעבר כביש),אז הינה מצאנו לנו דירה.

לפעמים צריך ללכת הכי רחוק כדי להגיע הכי קרוב.

ארוחת בוקר

דברים שגילנו שנכנסו לדירה: יש לנו פוסטר של ישו על דלת הכניסה, אין מים חמים (בתקוה שזה יטופל ביום שני), יש שולחן אבל אין כסאות (שהראו לנו את הדירה היו, אך שנכנסו הם נעלמו), אנחנו לא גרים בדירה לבד (כל עוד זה ישאר ברמת הג’וקים אז סביר).

חתיך – לא?

כולם עזרו לנו להתארגן בדירה. ממייקל וקורינה קיבלנו כסאות וכלי מטבח. יחד עם סניור האבל, מייקל וג’ימס קנינו מיטה ומזרון שבהמשך ירכשו מאיתנו לטובת בית המתנדבים ע”י הארגון. סניור האבל הלווה לה ארונית זכוכית למטבח.

הקרשים של המיטה מתייבשים בשמש אחרי שרוססו בחומר נגד חרקים

חגיגת מציאת הדירה

אתמול קנינו לכולם בירות כדי לחגוג את הדירה החדשה. שתינו בבית של מייקל וקרינה ושיחקנו משחק שקוראים לו אחד (בספרדית, כמובן) שהוא גרסא פחות מתקדמת של הטאקי שלנו. יש להם משהו דומה לשתיים פלוס אבל הבא בתור חייב לקחת שני קלפים ללא תלות בקלפים שברשותו. חוץ מזה אין להם קלף הטאקי, אין פלוס וכמובן שנשאר קלף אחד לא אומרים טאקי אלא UNO (אחד). שיחקנו 8 משתתפים כאשר המנצח תפקידו לחלק את הקלפים. (קצת מבאס- לא?) אה ועוד הבדל מהותי לאחר שהניצחון הראשון, המשחק מופסק ומתחילים משחק חדש.

בהמשך יצאנו בהרכב חסר. נדחסנו למונית 6 אנשים (לא כולל נהג המונית כמובן). הפאב שרצינו לבקר היה סגור אז הלכנו לפאב עם הופעות חיות. קנינו ארבע ליטר בירה שמגיע במתקן גדול לשולחן. כאשר כל פעם מוזגים כוס מהברז במתקן עד שמתרוקן המיכל. מאד חברתי. הרמנו כוסות המון פעמים לפחות 15 לפי הערכה  שלי.  הייתה הופעה חיה הרוב שירים פרואנים קצת שירים באנגלית. הייתי ממש עייפה אבל חוץ מזה היה ממש כיף.

[חנן]טוב. עבר לו שבוע, ואני יכול לדווח סוף סוף מהצד השני של העולם. כלומר, כבר מיום חמישי אנחנו בדרכים, אבל רק אתמול נחתנו בצד השני של העולם. יעני איפה שהשמש נמצאת בחלק הצפוני של השמיים. קודם כל, התיקים שלנו נעלמו. מסתבר שלטוס עם אליטליה דרך רומא זה חור שחור בכל מה שמתייחס לתיקים. מקור בנתב”ג אומר לנו שהם מקום שני באיבוד תיקים רק אחרי איבריה. התיקים שלנו נמצאו להם סוף סוף רק אחרי 5 ימים, שאותם בילינו בוושינגטון די סי. עכשיו הם בדרך לטרוחיו (הבסיס של windaid) נראה מי יגיע קודם.

[יערה] נחיתה בשדה התעופה בניורק. שלג מבעד לחלונות השדה. היה חשש שהטיסה שלנו לוושנגטון DC תתבטל אבל היא יצאה לדרך. נחיתה לאחר טיסה קצרה יחסית. נסיעה בשני קווים במטרו והגענו לשרונה (אשתו של ניב, אחיו הבכור של חנן). בדיקה קלה באינטרנט גילתה שהטיסה ללימה בוטלה עקב מזג אויר סוער בנו יורק , השגנו (בעזרתה האדיבה של שרונה) טיסה חלופית דרך יוסטון.

יום שישי. שדה התעופה וושנגטון DC , גם הטיסה הזו מבוטלת עקב רוחות עזות בוושינגטון DC. הטיסה הקרובה ללימה יום ב’. חזרנו לשרונה במטרו (הפעם הרביעית על אותו קו ביומיים). מנוחה אצל שרונה, עבודה (חנן כמובן), טיול רגלי בשכונה.

תובנות של יערה מהשכונה של שרונה:

1. נראה כאילו אף אחד לא באמת גר שם.

2. אין אנשים ברחובות – פה ושם מכונית יוצאת.

3. אין מדרכות

[חנן] עשינו כמה נסיעות לקניות, כי לא היינו בטוחים אם הציוד ימצא או מתי. שרונה – אני מוריד את הכובע, באמת שאין פה מקום בבלוג להודות לך. אבל בכל זאת – תודה! אין כמוך! אז חוץ מנסיעות לקניות (יש ישראלים בכל מקום, ולפעמים הם בדיוק במקום הנכון – בחנות ציוד המחנאות האימתנית של REI מצאנו את בועז המנג’ר הישראלי, שגם יש לו קשר לשדה בוקר. בקיצור – שימושי) עשינו גם יום סיבוב בבית הלבן. el casa blanco. וראו זה פלא – היו שם טורבינות רוח. אני באמת לא מבין את ה-fetish הזה שיש היום מטורבינות רוח.

זאת טורבינה מהדגם הפופולארי skystream 3.7 , כשהמספר מציין את קוטר הלהבים (הספק  של הטורבינה יכול להיות מטעה – תמיד תסתכלו על הקוטר. הגודל כן קובע). הטורבינה עבדה ברוחות הערות שהיו באזור, למרות המיקום הלא ממש אופטימאלי, כ-30 מטר ממבנה באותו גובה. זוהי טורבינה שיושבת במורד הרוח לעומת המגדל, מה שמפשט את הבניה כי אין צורך בזנב. לעומת זאת, יש לה נטייה ברוחות חזקות “לאבד את הצפון” לעיתים, ולא לעקוב אחרי הרוח. מבחינת אמינות – לא שמעתי עליה דברים רעים, היא פשוט לא נותנת את התפוקה שרשומה על הברושור. אך כנראה זו לא טורבינה רעה (יש לפחות אחת שאני מכיר בארץ, שעובדת שנה ליד ירוחם/שדה בוקר).

הטורבינה הזו היא טורבינה אנכית – windspire . טורבינה אנכית, מבוססת עילוי (כלומר למרות שהלהבים מסובבים את הציר בניצב לכיוון הרוח, כך שאין צורך לעקוב אחרי הרוח, הלהבים מנצלים את הפרש הלחצים שנוצר עקב מעבר האוויר סביבם בדיוק כמו להבים של הטורבינה הקודמת). הטורבינה הזו לא הסתובבה מי יודע כמה, ואני לא מייחס את זה לתכנון שלה. זו טורבינה חדשה וחדשנית יותר מה-skystream, אבל היא נבדקת ב-nrel (או אולי כבר סימו את הבדיקה) שזה גוף בלתי תלוי, וכנראה יודעת לעבוד כשיש רוח. אז הסיבה שהטורבינה האנכית הזו לא הסתובבה כמו ה-skystream, בתנאי רוח שאמורים להיות זהים (אותו מקום, אותו נשיא, אותו בית לבן) היא פשוט שהיא לא באמת “ראתה” אותו רוח. הטורבינה האנכית הזו מאוד גבוהה ודקה, ואומנם החלק העליון שלה קרוב בגובהו אל הגובה של ציר הסיבוב של ה-skystream, רוב הטורבינה האנכית רואה רוח בגובה נמוך יותר, שהיא חלשה יותר, גם בגלל הגובה הנמוך אך כנראה גם בגלל המבנה של הבנינים מסביב. המסקנה ברורה – טורבינות צריך לשים איפה שיש רוח. ה-spire היא טורבינה טובה ככל הנראה, אך צריך לעשות סימולציות ומדידות על כל בנין וסביב כל בנין שאליו רוצים לשלב את הטורבינה. סוונה, איתם אני עובד, עושים בדיוק את זה.

ומתחת לכל טורבינה, היה עמוד עם צג, שהראה בגאווה את מפת הרוח האמריקאית והפוטנציאל שיש בארה”ב לאנרגיית רוח. ואצלנו? אצלנו עובדים בניוטראל. כלומר עובדים, בטח עובדים. משרד התשתיות מקדם את אנרגיית הרוח. אבל מה לעשות, שעל מפה כזאת שתלווה את התעריף לטורבינות קטנות ובינוניות אני יכול בינתיים רק לחלום. בטח אחת שתשב מחוץ לכנסת בגאון…

טוב, אנחנו עכשיו בלימה, פרו, אחרי סרטים נוספים (כשטסים ל-7 חודשים ואין ויזה, אפילו למדינה שלא מבקשת ויזה מתיירים, מסתבר שזה לא ברור מאליו. לפחות לא לחברת התעופה שמפחדת מקנסות). היום היה סיבוב נהדר, עם המסורת שלי ושל יערה להאבד בערים לא מוכרות. אז הפעם יש לומר – לא ממש חשבתי שאני אאבד. אבל ככה זה תמיד. אז אחרי איזה 15 קילומטר, כשהגענו למלון שרתון ושאלנו איך מגיעים ל-miraflores, הבחור בלובי פשוט שם אותנו על הסעה של המלון ללא תשלום, שהחזירה אותנו לחוף הים, שנמצא ליד ההוסטל (או הפוך?).

הנה כמה תמונות נוספות, כנסו לכאן לצפייה באלבום המלא.

בפוסט הזה הערתי על מתקן ייצור החשמל ממכוניות עוברות שמפתחת חברת אינוואטק, בראשות לוסי אדרעי אזולאי ופרופ’ חיים אברמוביץ שאצל שניהם היה לי את הכבוד ללמוד את יסודות תורת החוזק, במהלך לימודיי בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. אז לאחר דיון היום בבוקר עם לוסי, הבנתי שהמתקן שאינוואטק משתילים בכביש, לא אמור לקחת אנרגיה מהמכוניות, אלא מהדפורמציה הרגילה שנוצרת בכביש. למה הכוונה? הרעיון הכללי של הפיתוח שלהם, מתחיל מההתנהגות של קטע כביש כשמכונית עוברת עליו. כפי שכל חומר נמעך כשמוחצים אותו, כך גם האספלט נמעך כשהמכונית עוברת עליו.

אם נסתכל על נקודה בכביש, אז לפני שהמכונית עוברת הנקודה בגובה הכביש, וכשהגלגל עולה היא נמעכת, ואז הגלגל בעצם מטפס החוצה מהבור שנוצר ע”י המשקל של המכונית. איבודי האנרגיה הם כתוצאה מהמעיכה, שיוצרת חם בסופו של דבר, ומאותו טיפוס מתמשך. זהו תיאור פשטני כמובן, אך נדמה לי שאלו הנקודות העיקריות. לפי לוסי, המתקן של אינוואטק לא יגדיל את הדפורמציה – את המעיכה – של הכביש. כלומר קטע כביש עם המתקן שלהם, ובלי המתקן שלהם ימעך באופן זהה. ההבדל, הוא שבמתקן שלהם המעיכה הזו, שקודם הפכה לחם, תהפוך לחשמל וחם. כלומר רווח נקי. רווח ירוק.באמת, אם הדפורמציה היא זהה, או איפלו פחותה, מדובר בפתרון יעיל, שמקטין את האיבודים במעיכה המתמשכת של האספלט ומייצר בדרך קצת חשמל. אני אשמח לראות את החומרים הפיאזואלקטריים שיפותחו משולבים במקורות אנרגיה מתחדשים יותר מתנועת מכוניות – בשכבות בין קומות הבנינים למשל, מנצלות את הרעידה של הבנינים כתוצאה מהרוח החובטת בהם, לשם ייצור חשמל.

כמובן שמהראיה שלי אנו צריכים לכוון למינימום של תנועה בכביש, כלומר תחבורה ציבורית ועבודה קרוב למקום המגורים. אבל זה כבר פוסט אחר…

הרגשתי את הטבע בסופ”ש האחרון כפי שלא הרגשתיו מימי. ובמילים פשוטות – קפאתי.
כן, אני לא יודע אם זו היתה החלטה חכמה לצאת לטייל בסופ”ש הכי קר של השנה (או אחד מהם), אבל זה בפרוש חיבר אותי לטבע. בלילה של יום חמישי חשבתי שזה עלול להיות חיבור תמידי… המדבר הקר והאכזר, הרטוב והקפוא, עם הרוחות של הר חריף, הזכיר לי כמה טוב בבית, אך עם זאת סיפק לי מראות של נגב רטוב ולח, אדמה עם בקיעים שאינם שיכים ליובש ולשרב, כי אם לנבטים המבצבצים להם מבעד לבוץ מבוקע, מביטים למעלה, אל החופש, אל השמש. השקדיה פורחת – במדבר!

צילום: אוהד כוכבי