כל ההתחלות קשות (או סתם דביליות)

[חנן]טוב. עבר לו שבוע, ואני יכול לדווח סוף סוף מהצד השני של העולם. כלומר, כבר מיום חמישי אנחנו בדרכים, אבל רק אתמול נחתנו בצד השני של העולם. יעני איפה שהשמש נמצאת בחלק הצפוני של השמיים. קודם כל, התיקים שלנו נעלמו. מסתבר שלטוס עם אליטליה דרך רומא זה חור שחור בכל מה שמתייחס לתיקים. מקור בנתב”ג אומר לנו שהם מקום שני באיבוד תיקים רק אחרי איבריה. התיקים שלנו נמצאו להם סוף סוף רק אחרי 5 ימים, שאותם בילינו בוושינגטון די סי. עכשיו הם בדרך לטרוחיו (הבסיס של windaid) נראה מי יגיע קודם.

[יערה] נחיתה בשדה התעופה בניורק. שלג מבעד לחלונות השדה. היה חשש שהטיסה שלנו לוושנגטון DC תתבטל אבל היא יצאה לדרך. נחיתה לאחר טיסה קצרה יחסית. נסיעה בשני קווים במטרו והגענו לשרונה (אשתו של ניב, אחיו הבכור של חנן). בדיקה קלה באינטרנט גילתה שהטיסה ללימה בוטלה עקב מזג אויר סוער בנו יורק , השגנו (בעזרתה האדיבה של שרונה) טיסה חלופית דרך יוסטון.

יום שישי. שדה התעופה וושנגטון DC , גם הטיסה הזו מבוטלת עקב רוחות עזות בוושינגטון DC. הטיסה הקרובה ללימה יום ב’. חזרנו לשרונה במטרו (הפעם הרביעית על אותו קו ביומיים). מנוחה אצל שרונה, עבודה (חנן כמובן), טיול רגלי בשכונה.

תובנות של יערה מהשכונה של שרונה:

1. נראה כאילו אף אחד לא באמת גר שם.

2. אין אנשים ברחובות – פה ושם מכונית יוצאת.

3. אין מדרכות

[חנן] עשינו כמה נסיעות לקניות, כי לא היינו בטוחים אם הציוד ימצא או מתי. שרונה – אני מוריד את הכובע, באמת שאין פה מקום בבלוג להודות לך. אבל בכל זאת – תודה! אין כמוך! אז חוץ מנסיעות לקניות (יש ישראלים בכל מקום, ולפעמים הם בדיוק במקום הנכון – בחנות ציוד המחנאות האימתנית של REI מצאנו את בועז המנג’ר הישראלי, שגם יש לו קשר לשדה בוקר. בקיצור – שימושי) עשינו גם יום סיבוב בבית הלבן. el casa blanco. וראו זה פלא – היו שם טורבינות רוח. אני באמת לא מבין את ה-fetish הזה שיש היום מטורבינות רוח.

זאת טורבינה מהדגם הפופולארי skystream 3.7 , כשהמספר מציין את קוטר הלהבים (הספק  של הטורבינה יכול להיות מטעה – תמיד תסתכלו על הקוטר. הגודל כן קובע). הטורבינה עבדה ברוחות הערות שהיו באזור, למרות המיקום הלא ממש אופטימאלי, כ-30 מטר ממבנה באותו גובה. זוהי טורבינה שיושבת במורד הרוח לעומת המגדל, מה שמפשט את הבניה כי אין צורך בזנב. לעומת זאת, יש לה נטייה ברוחות חזקות “לאבד את הצפון” לעיתים, ולא לעקוב אחרי הרוח. מבחינת אמינות – לא שמעתי עליה דברים רעים, היא פשוט לא נותנת את התפוקה שרשומה על הברושור. אך כנראה זו לא טורבינה רעה (יש לפחות אחת שאני מכיר בארץ, שעובדת שנה ליד ירוחם/שדה בוקר).

הטורבינה הזו היא טורבינה אנכית – windspire . טורבינה אנכית, מבוססת עילוי (כלומר למרות שהלהבים מסובבים את הציר בניצב לכיוון הרוח, כך שאין צורך לעקוב אחרי הרוח, הלהבים מנצלים את הפרש הלחצים שנוצר עקב מעבר האוויר סביבם בדיוק כמו להבים של הטורבינה הקודמת). הטורבינה הזו לא הסתובבה מי יודע כמה, ואני לא מייחס את זה לתכנון שלה. זו טורבינה חדשה וחדשנית יותר מה-skystream, אבל היא נבדקת ב-nrel (או אולי כבר סימו את הבדיקה) שזה גוף בלתי תלוי, וכנראה יודעת לעבוד כשיש רוח. אז הסיבה שהטורבינה האנכית הזו לא הסתובבה כמו ה-skystream, בתנאי רוח שאמורים להיות זהים (אותו מקום, אותו נשיא, אותו בית לבן) היא פשוט שהיא לא באמת “ראתה” אותו רוח. הטורבינה האנכית הזו מאוד גבוהה ודקה, ואומנם החלק העליון שלה קרוב בגובהו אל הגובה של ציר הסיבוב של ה-skystream, רוב הטורבינה האנכית רואה רוח בגובה נמוך יותר, שהיא חלשה יותר, גם בגלל הגובה הנמוך אך כנראה גם בגלל המבנה של הבנינים מסביב. המסקנה ברורה – טורבינות צריך לשים איפה שיש רוח. ה-spire היא טורבינה טובה ככל הנראה, אך צריך לעשות סימולציות ומדידות על כל בנין וסביב כל בנין שאליו רוצים לשלב את הטורבינה. סוונה, איתם אני עובד, עושים בדיוק את זה.

ומתחת לכל טורבינה, היה עמוד עם צג, שהראה בגאווה את מפת הרוח האמריקאית והפוטנציאל שיש בארה”ב לאנרגיית רוח. ואצלנו? אצלנו עובדים בניוטראל. כלומר עובדים, בטח עובדים. משרד התשתיות מקדם את אנרגיית הרוח. אבל מה לעשות, שעל מפה כזאת שתלווה את התעריף לטורבינות קטנות ובינוניות אני יכול בינתיים רק לחלום. בטח אחת שתשב מחוץ לכנסת בגאון…

טוב, אנחנו עכשיו בלימה, פרו, אחרי סרטים נוספים (כשטסים ל-7 חודשים ואין ויזה, אפילו למדינה שלא מבקשת ויזה מתיירים, מסתבר שזה לא ברור מאליו. לפחות לא לחברת התעופה שמפחדת מקנסות). היום היה סיבוב נהדר, עם המסורת שלי ושל יערה להאבד בערים לא מוכרות. אז הפעם יש לומר – לא ממש חשבתי שאני אאבד. אבל ככה זה תמיד. אז אחרי איזה 15 קילומטר, כשהגענו למלון שרתון ושאלנו איך מגיעים ל-miraflores, הבחור בלובי פשוט שם אותנו על הסעה של המלון ללא תשלום, שהחזירה אותנו לחוף הים, שנמצא ליד ההוסטל (או הפוך?).

הנה כמה תמונות נוספות, כנסו לכאן לצפייה באלבום המלא.