חנן נסע ירוק

זהו, אחרי 7 חודשים בפרו ,יומיים בארה״ב ועוד יומיים בלימבו (רשימת המתנה לטיסת British Airways לישראל מלונדון) הנני שוב כאן.
היומיים בארה״ב בסוף הטיול נפתחו באוטובוס משדה התעופה (JFK) אל תחנת רכבת תחתית בדרך לברוקלין. ואיזו פתיחה זו הייתה. עם עודף התיקים שלנו אני ויערה נכנסים אל האוטובוס, מניחים את התיקים ונגשים למלאכת התשלום. כאורח טרי בארצות הברית יש עלי שטר של 10 דולר. ״לא״ מבהירה לי הנהגת כשאני רוצה לשלם. רק עם מטבעות למכונה המוצבת לידה, או עם כרטיס מגנטי משולם מראש. ״אני זזה עוד 6 דקות״ היא מודיעה. השעה מאוחרת, אחרי שעות של עיכוב בטיסת הפנים בארה״ב, ואני לא מתכוון לפספס את ההזדמנות להגיע כמה שיותר מוקדם למיטה… דהרתי לחנות אקראית בנמל תעופה, ופרטתי את השטר בידי. חזרתי אליה עם שטר קטן יותר – 5 דולר (כשהיינו צריכים לשלם 4.25$). ״לא הבנת?״ היא חוזרת ״מטבעות בלבד.״
טוב, קשים האמריקאים האלה, אה… התחלתי לערוך מגבית מיושבי האוטובוס (מצאצאי יבשת אפריקה כולם, כמו הנהגת. אפשר לחשוב שההפרדה הגזעית לא תמה בארה״ב). דולר אחר דולר אני פורט לרבעים. אבל להם לא היו מספיק רבעים, או שלי לא היו מספיק דולרים. לבסוף בחור צעיר ניגש אל הנהגת והעביר את הכרטיס המגנטי שלו בשביל לשלם עלי. אנשים טובים באמצע הדרך. החזרתי לו בשטר, והמשכנו בדרכי למיטה.
עכשיו בעלותי על אוטבוס 11 מתחנת האוטובוס חוף הכרמל בחיפה, אני נזכר בהתנהלות הזו. ואני מקווה שנשכיל לאמץ מודל דומה בתחנות האוטובוס שלנו. נכון, לא נחמד לבוא בלי עודף ולקבל ״סרוב עליה״ שכזה. אבל זה היה כי הייתי זר למערכת. לכל שאר הנוסעים לא היתה בעיה – הם ידעו שהם צריכים לקנות ולהטעין מראש את הכרטיס מגנטי באחד הקיוסקים שיודעים לעשות זאת, ואז פשוט לבוא לאוטובוס  מוכנים. והתוצאה – אצלנו יש תור עצבני אצל הנהג, שמעכב כל עצירה בתחנה הומה בשעות הכי לחוצות של היום, ואצלהם עולים, מעבירים כרטיס ומתיישבים. אני מקווה שאגד, דן ושאר החברות ישכילו בקרוב לחייב זאת גם כן. הרי הכרטיסים המגנטים בארץ כבר עובדים בשני החברות האלה זמן מה והגיע הזמן להכריז על הפיילוט כמוצלח וליישמו באופן מלא ומחייב. שבאמת נפסיק להיות המקום האחרון בעולם המערבי שעוד קונים בו כרטיסים על האוטובוס…

את סוף הטיול שלנו שינינו לפני חודש, והארכנו את שהייתנו בפרו בשבועיים (על חשבון הביקור בארה״ב) בשביל להשתתף ב-great amazon raft race עם בארט, ואחי התאום.
התחרות מתרחשת כבר כמה שנים, וכוללת בניה והשטה של רפסודות על תחילת האמזונס, 180 קילומטר ב׳-3 ימים, שמתחילים בנאוטה ונגמרים באיקיטוס.
איקיטוס בכלל היא עיר מאוד מיוחדת. העיר הכי מבודדת בעולם. עם כמעט חצי מיליון תושבים, זו עיר ללא דרכי גישה יבשתיות, מלבד נהר האמזונס מהצד הברזילאי, ויובליו מהצד הפרואני.
אנחנו הגענו לאיקיטוס בנסיעות אוטובוס עד ליורימגוס, ומשם 3 ימים של שיט. את החזרה כבר עשינו בטיסה ללימה (שעה וחצי).
התחרות התחילה בתור ניסיון למשוך עוד תיירים לאיקיטוס, ע״י בחור מערבי שעבר לאיקיטוס בעקבות אשתו והיה לו ניסיון ארוך שנים עם rafting. לעומת זאת, בנאומי הפתיחה (המרובים) הוזכרו כמה דברים נוספים, כמו להסב תשומת לב עולמית לנהר האמזונס, והקבוצה האירנית שהגיע הפעם ״חותרת בשביל שלום״ (חברה נחמדים, שאמרו לי שלהם אין שום בעיה איתנו, רק לאחמינעדיג׳נד המשוגע, והזכירו לי שלפני 2000 שנה יהודים חיו עם אנשי פרס בשלווה!)

אז הגענו לאיקיטוס, נחנו איזה כמה ימים באיקיטוס, אחי הגיע, והתחילה התחרות. שלב ראשון – בניית הרפסודה. בלזה. חומר נהדר! אני בונה עם בלזה טיסנים מאז שאני בן 10, אבל רפסודות זה עסק אחר. יש 8 גזעים לכל אחד, אין הרבה אופציות תכנון – הם צריכים להיות צמודים אחד לשני. את הסוף וההתחלה שלהם צריך להשחיז, ובשביל זה רכשנו מצטים.

אבל כשהתחלנו להרביץ לגזעים, מהר מאוד התברר לנו שששכחנו משהו. להשחיז את המצטים!! מסתבר, למרבה הפתעתי, שכשקטנים בפרו מצטה – הוא לא מגיע מושחז! אני לא יכול לדמיין בארץ חנות סכינים שמוכרת לך סכין כהה… אבל מכיוון שאני לא בארץ, צריך להתגמש. אז שילמנו כמה סולים לבחור עם המסור שרשרת, שסגר פינה ב׳-20 דקות…

ואז הגיע היום הראשון של התחרות והתחלנו לחתור. והמשכנו לחתור. והמשכנו. לחתור. ולחתור. ולחתור. אחרי  6.5 שעות ובערך 60 קילומטר הגענו, אני רץ כמה קילומטרים מדי פעם, ואלון רץ מרתונים מדי פעם, אבל התנועות הרפטטיביות האלה עם הידיים פשוט הרגו אותנו… את הלילה הראשון העברתי שפוך לחלוטין ועם אצבעות, ציפורניים וידיים כואבות. לא עזרה במיוחד העובדה שהרפסודה הטיפשית התעקשה להסתובב שמאלה כל זמן. הייתי אומר שצריך לקזז באיזונים אם זה היה טיסן, אבל זו רפסודת בלזה גדולה ומגושמת. למחרת בבוקר תקענו משוט כמו הגה כיוון בים גזעי הבלזה, וזה עזר קצת.

מה שכן, ביום השני כבר ידענו מה מצפה לנו. אבל זה היה יום ארוך במיוחד. גם אני נהייתי קורבן מוקדם של ההתחממות הגלובלית, כשהודיעו לנו שהקיצור שהיינו אמורים לקחת (ראה תמונה) לא שמיש כי אין בו מספיק מים! עכשיו, בערך ממתי שנחתנו בפרו אני ויערה שומעים שאחת המדינות שהכי מושפעת מההתחממות הגלובלית היא פרו. רוב הנהרות בפרו ניזונים ממי קרחונים שמפשירים בקיץ, ונוצרים בחורף. מכיוון שחם יותר, הקרחונים לא נוצרים באותה כמות, ויש פחות מים בנהרות. אז האמזונס למשל, נמוך במטרים רבים מהגובה הרגיל שלו, ואת זה ראינו בשיט בלוך לאיקיטוס. ועכשיו, אני נאלצתי לחתור שעתיים (!) נוספות בגלל ההתחממות הנ״ל. נו, בסוף הגענו…

לסיכומו של ענין, כאבו לי שרירים בידיים ובאצבעות, היה מאתגר מאוד, היום השני עם ה-8.5 שעות חתירה שלו, והיום בראשון והאחרון כשלא היה ענן לרפואה מעל האמזון. אני לא אחזור על החוויה הנ״ל, אך כבודה במקומה. ועכשיו אני נח.

Well, this time we reached the community by the same way its people do it – the lechera, the Gloria (Nestle owned) milk truck. The milk truck has one daily run from San Marcos to Nuevo Manzanilla, around 18:00-17:30. But we didn’t find that out until 17:00.

Well, to start at the beginning, our day begun in Cajamarca, one of the most beautiful mountain cities in Peru, after taking the bone shaking night bus (me and Yeara always sleep well, but Bart had a rough time with the shaky road). After a nice and expensive breakfast (with wi-fi!) at the modern-expensive hotel at the corner of the plaza de armas, we took the micro to the Inca baths (Baños de Inca). This is really the way every morning should start – a private big warm bath. Well – we defiantly needed this memory later that day… . After taking a look around these Inca Baths – which, for all the volunteers that were with us installing the turbine a month ago, is a different inca bath area then we went to before, much nicer in my opinion – we returned to the center of Cajamarca, after some lovely street food (frito mixto – sweet hot potatoes, a bit of pork, some cheviche on the side), and found the colectivo (a 14 people micro bus – just called micro usually) to San Marcos. 6 soles each, plus 5 soles for my over sized solar oven (it’s the box type – and i made this 0.6×0.6×0.6 m^3 box from ply wood). Incidentally, the Linea bus company from Trujillo wanted 20 soles for this extra package.

So we arrived at San Marcos at around 14:00, straight to the loving arms of Alex (our driver in our former visits), which quickly helped us secure two moto-taxis with our stuff to his house. Well, 14:30, we informed Alex that we plan on taking the milk truck and not hire his services (he was quite disappointed, understandably, since he’s unemployed, and hiring him to drive us in a 4X4 truck costs 250 soles). Alex said that the lechera leaves at 23:00, so we have time, to tour the town (San Marcos – ~10,000 people) and try to see if Victor is at home. Victor is the one that connected us to Nuevo Manzanilla in the first place, and he is our contact to the people of Nuevo Manzanilla. So we walked, bought some wood, for carrying the solar oven, at an incredible carpenters shop (pictures to follow), saw the football stadium (to which Bart commented “We don’t have that in our barrio!”), saw the mostly dry river, and around 16:45 ended up at Victors door step. Luckily. Since after a short conversation, some other guest arrived to Victor’s house, sat down, and after understanding our plans commented that the milk truck leaves at 17:30-18:00. Nice. The time was 17:30. So we ran for it! Victor said he will try to inform the community of our arrival by Radio Cajamarca (since they didn’t respond earlier), we took a moto taxi and fortunately caught the milk truck still picking up people, with the driver eating his dinner at comfort. Well, we understood that we had 15 minutes to return with our stuff (and the over sized solar oven box!) so we moto-taxied quickly to Alex’s home, emptied a shit load of stuff from our bags (oh – this is another misunderstanding of course. I was sure there were milk trucks that go all the way to Nuevo Manzanilla, but apparently they don’t do that any more. So we will have to walk 4 kilometers, and hence the emptying of our bags to the pure necessities. Like Camote chips!), Bart bought some food and we caught the lechera on time. On a lechera, the milk comes first. But to my surprise – there was a compartment on the bottom (the deck of the truck had two levels) where people (and our heavy solar oven) were sitting out of harms way. I guess you have to get early to get in there. We, on the other hand, sat on the top of the deck, on all of the big milk jars. It wasn’t that bad, until after an hours ride we found out that there was more cargo. 40 big wood logs, much longer then the truck started to get loaded on the milk truck. It’s already dark, and we’re now moving our bags from side to side, to make way for the logs. No, with all the milk jars, the height of the rail that one can hold on to was around 40 cm to begging with. With these logs – it’s gone. So for the first 20 minutes after the logs were loaded, me and bart were lying flat on the logs, holding to, well – the logs. And they don’t come with handles. Yeara managed to get a stop up front, but only after 20 minutes and the next stop did enough people get of for us to sit/stand in the front zone of the deck where there are more railings to hold on to. Well, it was cold, the stars were unbelievable, and it was cold. And finally, after 5 hours (loading the logs took about 45 minutes) we got to where the road splits to Nuevo Manzanilla, and… nobody was there. Well, Victor said that they listen to Radio Cajamarca, but, as we learned from the locals as well, they don’t always. So we changed to plan B, which was to hide the over sized heavily loaded (with a winch and heavy steel plates for connecting it to one of the wind turbine’s anchors) bloody solar oven, walk to Nuevo, and return tomorrow with Cirilo or Santos (The leaders of this community, who coordinated the work last time) to pick it up. Well, 4 kilometers, at 3800 meters, isn’t normally that bad. But this was 23:30 (23:45 by the time we finished hiding the oven), Bart didn’t sleep on the bus last night, and we never walked this road, let alone at a moon less night. So what i thought will be a 1 hour walk, turned into a almost 2, and we finally got there (after i declared “it’s the last turn, don’t worry!” about 4 times) at 01:30, woke Cirilo up (his house is closest) – who first called “James?” out of he’s bed btw (with the spanish pronunciation of course…) – and finally went to sleep.

The next day at 05:30 I went with Cirilo to pick up the solar oven. He insisted on carrying it on it’s back (see above in the flicker set pictures), while I led the horse with the winch and winch plate on it through the meadows back to his house. At 8:00 Bart and Yeara woke up and joined us to a beautiful day at Nuevo Manzanilla. The wind was blowing, the turbine was turning, and the sky was clear. The solar oven got to 114 C! We made rice, we planned a solar cooker building day for Saturday. The next day, Bart caught the 7:00 Lechera back to San Marcos, and the turbine stopped turning.

Well, the nice first day did include a lot of bearing squealing noises from the turbine, that weren’t there a month ago when we put it up. So i knew something was wrong. Could be the bearings, the bolts holding the bearing axis, the generators rotors (the part with the magnets that spin around) touching the stator (the stationary part, with the coils) because of “play” in the bearings, or anything else touching the stator while rotating. Well – luckily i’m here, and brought a winch with me – so we should be able to take it down and fix the problem, no? no. We don’t have the gin pole – a 3 meter pole that is needed to lift and lower the turbine, since we took it back with us to Trujillo after the installation. And Santos and the community didn’t understand the importance of this pole, so they didn’t buy one in the month that passed. So what to do? Well, first we enlisted Victor, to look for one in San Marcos. This was on our 3^rd day there, while we were horse back riding to the market, on our way to Campo Alegro, to see another wind turbine battery charging project (ITDG made, 3 – 2 years ago, 20 systems of small wind and small solar for 20 individual houses. very impressive. pics below) . I also called James from the satellite phone at the market (yep – there’s a satellite phone at the market. The market is 2 hours walk, 1 hour by truck, from Nuevo Manzanilla, into the mountains. It makes economic sense – so it’s there.) to ask him to speak to Victor as well. While we where waiting to hear from Victor, we continued and had a very fruitful visit in Campo Alegro (James – we need to get intouch with ITDG. they can help with the maintenance, since they’re already doing it for campo alegro)

But, by the end of the day we heard back from him, realizing that a 2.5” steel tube could not be found in San Marcos. What to do? Santos arranged a meeting that night with the community people, saying to me that they will send someone to Cajamarca tomorrow. But (again…) when he got back later, he said that it didn’t occur to him earlier, but it’s Saturday tomorrow, and the stores in Cajamarca are only open until noon, and the lechera that goes to Cajamarca – the fastest (and cheapest) way to get from Nuevo to Cajamarca – gets there after 13:00 … So finally, Santos suggested that we use a combination of thinner and shorter metal rods, and a wooden pole, with some rope, as the gin pole. Why not! So we tested it, and what can I say – it worked just fine!

Taking down the turbine though was not a straight and simple task. Not that i didn’t have a new winch, and a designed a nice way to connect the winch to the anchor we already have. I just miscalculated and connected a to short cable… so when the turbine was about 4 meters above ground we changed tactics and resorted to good old human force (and a ladder. It just appears in these situations). The winch and the winch connection did a fine job, so for the next lowering of the turbine (long life = maintenance) we corrected the length of the winch cable, and this should be a quick and easy job.

When the turbine was almost down the problem could already be seen – one of the blades root (the “extra” piece) was touching the corners of the stator (the part with the coils). This made me very annoyed, since that part has no aerodynamic meaning. It just looks good. Or so i thought. Because when i could look at the blades more closely, i noticed the real cause for the problem – one of the blades connecting bolts got a bit loose, so the blade could move, and therefor touch the corner of the stator. So these “extra” bits on the root of the blade actually acted as protection in case the nuts came a bit loose. With out them – no doubt we’d have flying blades! Of-course, the blades bolts have no business getting loose in the first place. Well, i tried to tighten them – and the thread took all the force i had, and what Santos had to offer as well. I didn’t have a torque meter, but i can say for sure that the thread was not the problem. So why did they open? Wind turbines vibrate. I normally put double nuts on anything, with lock tight. These bolts didn’t have that benefit, and instead of lock tight we used thin zap (not such a bad replacement all in all, but apparently not for this blade set). Additionally, we had problems with the threading, so perhaps the force we applied wasn’t enough – for a good reason at the time, we weren’t sure if the threads will take it. Well, now the turbine is back up and running, and for the next week at least i instructed Santos to have somebody watching it every couple of minutes, and if he hears the noises we heard in the first day of this trip – put the break on.

The nights were long, full of starts and dreams. And weird noises. What the hell were these noises?? well, the night after we fixed the turbine, around 2 am Yeara finally convinced me that the noises were the bed falling apart. So we got up, and moved the mattress to the floor… (just barely enough space for that) This bed was made for one small Peruvian, and not to small Israeli’s (who knows what would have happened if Santos invited one of the volunteers to sleep there… (all above 1.80 m).

The last day, the day after fixing the turbine, was spent building solar ovens with Santos. It wasn’t a good day for actual solar cooking, because of all the clouds, but the insulation of the solar cooker’s box, with the strong sun in between the clouds, did manage to sustain an above 80 C in the oven (the minimum cooking temperature recommended by solarcooking.org)

Aditionally, I added a simple watt-hour meter on the AC side of th system, that is – measuring the consumption of the school and what ever else they have. That will let them see the amount of energy theyre using, and i showed and asked Santos to jeep up a log book of battery voltages (individual batts) and the consumption every day, with some other indicators. That and the fixed controller, are shown in the pics below.

And other then that, I spent quite a bit of my breakfast launch and dinner trying to record and film cuy sounds, here is my best recording – cui sounds will always make me think of nuevo manzanilla (5$ for the whole disk, promotion special)

(הכוונה לפרפר – המסוק מונע גומיה שאני בונה מאז גיל 15 בערך).

שום דבר לא הלך כמתוכנן כמובן. אבל זה מעיד יותר מהכל על חוסר תקשורת, כשתקשורת במקרה הזה קשורה ישירות לתכנון. הגענו לכפר, ל-Nuebo Manzanlla (קמומיל חדש. כן, גם לי אין לי מושג. ולמעשה היה כל כך עמוס, ששכחתי לשאול! אבל אנחנו חוזרים לכפר עוד 3 שבועות, נקווה שאזכור), ודבר ראשון שלמדנו, הוא שהמיקום (המושלם!) של הטורבינה, שתכננו בביקור הקודם, לא זמין. למה? מסתבר שבעל הקרקע לא מוכן לתת לקהילה להשתמש בקרקע למיקום הטורבינה. אתם יכולים לנחש כמובן, שבעל הקרקע לא גר בקהילה. הוא גר בסאן מרקוס, העיירה הקרובה ביותר (2.5 שעות נסיעה בדרכי עפר). הקהילה ידעה על כך כבר חודש, אך חבריה לא חשבו שזה מידע חשוב לחלוק עם ויקטור – איש הקשר שלנו לקהילה שמתגורר בסאן מרקוס ועימו ג’ימס היה בקשר אימיילי. הם מצאו מקום אחר, והיו בטוחים שאין בעיה. המקום החדש, אליו לקחו אותנו (אני, יערה, רוב וסאם – צוות מיקום ויישום יסודות המגדל), הוא 350 מטרים מהבית-ספר, אליו כל הפרויקט מוכוון. טורבינת רוח, חשמל, תאורה, חינוך בערבים, מחשב בהמשך. 350 מטרים. 350 הוא מספר מאוד מעניין, סוג של מטרה, בהקשר לכמות הפחמן דו חמצני באטמוספירה. עבור משיכת כבלים חשמליים בלי איבודים ועל שמירה על המתח כך שדברים יעבדו בבית-ספר- לא ממש. הדרך היחידה להריץ 220 וולט למרחק כזה בלי לאבד יותר מדי מתח היא עם כבלים עבים, והמשמעות של זה היא כסף רב, שכבר אין לנו בשלב הזה. אז התחלנו לחפש מקום אחר. מצאנו אחד שהוא 180 מטר. זה יכל לעבוד, עדיין, עם כבלים עבים ויקרים יותר, אך למזלנו לאחר מסע שכנועים של ויקטור, ששמע על הבעיה הזו סוף סוף (יש קליטה באזור מסוים בקצה הקהילה), ועשה טלפונים לתוך הלילה, יחד עם חברי הקהילה (שבה יש נקודה בודדת עם קליטה – 10 דקות הליכה לקצה של רכס קפוא בקצה הקהילה), נמצא פתרון וחזרנו למקום המקורי. הם פשוט החליפו שטחים. נשמע מוכר? עם טורבינות זה עובד…

אז אחרי שבוע קשה של עבודה, הטורבינה עלתה למעלה. כמות הדברים שבדקנו בשטח, בלי שממש ידענו קודם היא די מזעזעת. אבל הכי מזעזע היה הווינץ (תסלחו לי, לא מצליח לחשוב על המילה הנכונה בעברית. הנה קישור – למודל המדויק שהתפרק לי. לא מומלץ ליותר מ-50 קילוגרם!!) שרכשתי ב-73 סול בשוק הפשפשים של טרוחיו, אבל בחנות מסודרת שם, שאפילו נתנה אחריות. בוא נגיד, שהוא מוערך ל-2 טון, והוא התפרק בשני שלבים. כולם בניסוי “על יבש” של הרמת המגדל ללא הטורבינה למזלנו, וכאשר היה כבל אבטוח נוסף מחובר. הקרס בצד אחד התפרקה בבוקר במשיכה חזקה. לאחר זה בדקנו את הווינץ מימין ושמאל, וחיברנו את הקרס לכבל בעצמנו עם 3 תופסני כבל. אז באמצע היום ממש לא היינו מוכנים לכך שהכבל יתפרק מהתוף… מזל שהבאנו עוד ווינץ.

הטורבינה למעלה, אך בעיות עדיין יש. למשל – עוד לא ראיתי את הזנב מתקפל (כי לא היו רוחות מספיק חזקות ביום שראינו את הטורבינה עובדת). והבקר התקלקל. הבקר אמור למתג בין הטענת מצבר לעומס אחר (dump load), שני כיריים חשמליים במקרה שלנו. כשהמצבר מלא, ובכך להגן על המצברים תוך כדי שהטורבינה מועמסת (אחרת היא תאיץ למהירות מסוכנת ורעשנית). הסיבה לקלקול התבררה לבסוף, לאחר חיפוש ממושך, ככיריים החשמליים. בכיריים שעולות 12 סול (15 ש”ח) יש להטיל ספק כמובן. לכן הפעלנו אותם ובדקנו אותם בסדנא. אך לא יכלנו לראות שהתקע שלהם יכול לקצר אם דוחפים אותו בכח לשקע של הכיריים. בקיצור, יש טורבינה, אך ללא בקר עד שיגיע אחד. עכשיו אנחנו הולכים להעביר הסברים לחברי הקהילה, וביניהם סנטוס שלוקח אחריות על המערכת, איך לחבר בעצמו את הבקר החדש שישלח מחר לעיירה הקרובה, ואמור להגיע אליו עם משאית החלב שעושה דרכה כל יום-יומיים לקהילה. יכל להיות יותר גרוע.

את יום ההרמה הגורלי של הטורבינה סיימנו בפיאסטה לתוך הלילה עם מוזיקה פרואנית עוצמתית, וסיבובים תמידיים של בירה (ההרגל המקומי – של כל פרו למעשה – הוא כוס אחת לבקבוק אחד. אתה מוזג לעצמך מעט אל הכוס, מעביר את הבקבוק למישהו בצידך, שותה, ומשליך את השאריות של הקצף אל הרצפה ומעביר את הכוס לבעל הבקבוק החדש). המסיבה התרחשה בחדר אחד של הבית ספר, מואר בפעם הראשונה ביישוב (תמיד מדהים מה ששני נורות קומפקט פלורסנט 15 וואט יכולות לעשות!), וג’ימס גם שם סרט עם דיבוב ספרדי על הלפטופ שלו בחדר השני. באטמן חוזר. הפיאסטה היתה מדהימה, ומשכרת. תרתי משמע – אי אפשר להתחמק מאוסף הבקבוקים והכוסות שעוברים מיד ליד, תוך כדי שהאדם שהעביר לך את הבירה מוודא שאתה מוזג מספיק לכוס – ושותה את זה! במהלך הטקס הקריין ציין את שמות המתנדבים, והארצות מהם באו, ומישהו הלביש עלי פונצו ואת הכובע שלו – הכובע המסורתי של אנשי ההרים בפרו. הוא כל כך מסמן את הכפריים באזורי ההרים, שמשתמשים בו כסימון של מפלגות פוליטיות שמזהות עצמן עם אנשי ההרים, ואפשר לראות אותו צבוע על קירות בתים באזורים רבים.

בחלק העליון של התמונה, מעל הבתים בשכונה הקיצונית של אזור El Porvenir, אפשר לראות את בית הקברות של השכונה. זו השכונה של העניים, השכונה שמקבלת אליה את הבאים מההרים בפרו בחפשם אחר חיים טובים יותר בערים. השם של בית הקברות, כפי שמופיע בכותרת, משמעו “היכן שהחיים אינם שווים דבר”. בית קברות מאולתר, ללא תכנון מסודר – כמו השכונה בה חיו אלו הקבורים בו. יערה מתנדבת בשכונה אצל בארט וסינתיה, בלימוד ילדים שלא הולכים למסגרת של בית ספר מסודר, אז יצא לי כבר כמה פעמים לעבור שם בסיור עם בארט. התמונה הזו היא מהסיור האחרון, עם המתנדבים של WinAid, וכל פעם מחדש השם של בית הקברות הזה, והמראה שלו בקצה של השכונה הזו, עם בתיה המנותקים מהמים והחשמל של שאר העיר, באקט הכל כך אופיני של העולם השלישי בו הנהירה לערים מקדימה את התשתיות באופן שלנו קשה לדמיין בארץ, מזעזע אותי מחדש.

זה היה פשוט ענין של זמן עד שאני אקלע לכזה מצב. כלומר, המדיניות התחבורתית של הנהג הטרוחיוני הממוצע היא החוק שני של ניוטון. רק החזק שורד, או במקרה הזה – המתמיד. מומנטום. ואין פשוט מזה – שני מכוניות בנתיבים צמודים, אחת נוסעת מהר מהשניה – אז האיטית לא תוכל לעבור נתיב עד שהקודמת תעבור. ולימין או שמאל אין ממש משמעות. כיכר? הצחקתם אותם. לא ממש רלוונטי – גם אוטובוס שנכנס ונוסע לאט ממתין בשקט עד שהרכבים שנכנסים ב-50-60 קמ”ש לתוך הכיכר יעלמו ותהיה רגיעה. והכל צומת אותו רעיון – מי שלא עוצר – עובר! סוג של משחק chicken תמידי. אבל מה קורה כשאף אחד לא עוצר? כולם עוצרים. Gridlock!

אז די הפתיע אותי, שלא ראיתי יותר פקקים כאלה עד עכשיו. או תאונות. אבל אין מנוס מזה – מספר התאונות ומקרי המוות מתאונות בפרו גורם לנו בישראל להראות טוב. 21.5 מקרי מוות ל-100,000 איש כל שנה, לעומת 5.7 אצלנו.

Well, para decir verdad i am learning Spanish already as is. But now that an article in a Peruvian news paper (even if it’s only the Piura regional paper) about WindAid, with my picture in it, i really have to learn. You can use google to translate it for you, but as anybody that try’s to read my site based on google’s automatic translation through the transposh addin can tell you, it never comes out quite the same… Incidentally, this article was written in English, so the hebrew readers can check out how transposh does for English to Hebrew. But here is a link to the article translated with google translate anyway.

In my first trip to South America, i ended up in Ecuador in Jatun Sacha’s Bilsa reserve, with a bunch of English speaking international volunteers. The guides spoke Spanish of course, but there was always someone there to translate it for me, and so i never learned Spanish in the first month (I even remember quite vividly that in the first week, at every end of a talk, the guide would ask “priguntas?” and i would shy away with my eyes hoping that he doesn’t look at me, until one time he did, and directed the question to me, and I said “Yes!”, thinking he asked if all is understood… This was followed by a embarrassing silence, since i assumed “end of conversation” while the guy was waiting for a follow up. “priguntas” means “questions” btw…)

The second month I turned my attention to “Fundacion Humana Natura” and the quest for materials to build the wind turbine for their health center, the one which I started out of free time and my turbine haunted mind in the previous month, and so the crowd around me changed, and my spanish just had to improve! Nothings quite as frustrating as walking down Quito’s streets and stopping at computer shops, mumbling for old hard drives to reap for magnets, and have every single shop owner stare out you like you landed from out of space (which wouldn’t have been that different if i had spoken decent Spanish actually). so my Spanish improved, but other then counting nothing really stuck after the trip (nothing expect the starting phrase from “El Alchemisto” that i can say even now and it will probably be correct: cuando una persona desea realmente algo, el universo entra a conspirar, para se puede realizar su suenuo”. well, i was close! That’s what you get when you stay alone in a volunteer house on new year’s eve, every sane person gone to the beach, with nothing to occupy your dark evenings but Spanish books and a dictionary…)

So my current Peruvian experience, started with a bit of Spanish knowledge, but this time I took it more seriously. I actually started studying again in Israel (nothing like studying Spanish while your trying to get your thesis approved by two mentors…), but only in Peru, with mp3 lessons from friends (thanks Gabi and Guy!) and actively trying to understant wtf is being told, mi espanol es transformiendo – alfrente de mi ojas! (or something of that sort)