פוסט חזרה – אוטובוסים

זהו, אחרי 7 חודשים בפרו ,יומיים בארה״ב ועוד יומיים בלימבו (רשימת המתנה לטיסת British Airways לישראל מלונדון) הנני שוב כאן.
היומיים בארה״ב בסוף הטיול נפתחו באוטובוס משדה התעופה (JFK) אל תחנת רכבת תחתית בדרך לברוקלין. ואיזו פתיחה זו הייתה. עם עודף התיקים שלנו אני ויערה נכנסים אל האוטובוס, מניחים את התיקים ונגשים למלאכת התשלום. כאורח טרי בארצות הברית יש עלי שטר של 10 דולר. ״לא״ מבהירה לי הנהגת כשאני רוצה לשלם. רק עם מטבעות למכונה המוצבת לידה, או עם כרטיס מגנטי משולם מראש. ״אני זזה עוד 6 דקות״ היא מודיעה. השעה מאוחרת, אחרי שעות של עיכוב בטיסת הפנים בארה״ב, ואני לא מתכוון לפספס את ההזדמנות להגיע כמה שיותר מוקדם למיטה… דהרתי לחנות אקראית בנמל תעופה, ופרטתי את השטר בידי. חזרתי אליה עם שטר קטן יותר – 5 דולר (כשהיינו צריכים לשלם 4.25$). ״לא הבנת?״ היא חוזרת ״מטבעות בלבד.״
טוב, קשים האמריקאים האלה, אה… התחלתי לערוך מגבית מיושבי האוטובוס (מצאצאי יבשת אפריקה כולם, כמו הנהגת. אפשר לחשוב שההפרדה הגזעית לא תמה בארה״ב). דולר אחר דולר אני פורט לרבעים. אבל להם לא היו מספיק רבעים, או שלי לא היו מספיק דולרים. לבסוף בחור צעיר ניגש אל הנהגת והעביר את הכרטיס המגנטי שלו בשביל לשלם עלי. אנשים טובים באמצע הדרך. החזרתי לו בשטר, והמשכנו בדרכי למיטה.
עכשיו בעלותי על אוטבוס 11 מתחנת האוטובוס חוף הכרמל בחיפה, אני נזכר בהתנהלות הזו. ואני מקווה שנשכיל לאמץ מודל דומה בתחנות האוטובוס שלנו. נכון, לא נחמד לבוא בלי עודף ולקבל ״סרוב עליה״ שכזה. אבל זה היה כי הייתי זר למערכת. לכל שאר הנוסעים לא היתה בעיה – הם ידעו שהם צריכים לקנות ולהטעין מראש את הכרטיס מגנטי באחד הקיוסקים שיודעים לעשות זאת, ואז פשוט לבוא לאוטובוס  מוכנים. והתוצאה – אצלנו יש תור עצבני אצל הנהג, שמעכב כל עצירה בתחנה הומה בשעות הכי לחוצות של היום, ואצלהם עולים, מעבירים כרטיס ומתיישבים. אני מקווה שאגד, דן ושאר החברות ישכילו בקרוב לחייב זאת גם כן. הרי הכרטיסים המגנטים בארץ כבר עובדים בשני החברות האלה זמן מה והגיע הזמן להכריז על הפיילוט כמוצלח וליישמו באופן מלא ומחייב. שבאמת נפסיק להיות המקום האחרון בעולם המערבי שעוד קונים בו כרטיסים על האוטובוס…