יש טורבינת רוח חדשה בקמומיל החדש

שום דבר לא הלך כמתוכנן כמובן. אבל זה מעיד יותר מהכל על חוסר תקשורת, כשתקשורת במקרה הזה קשורה ישירות לתכנון. הגענו לכפר, ל-Nuebo Manzanlla (קמומיל חדש. כן, גם לי אין לי מושג. ולמעשה היה כל כך עמוס, ששכחתי לשאול! אבל אנחנו חוזרים לכפר עוד 3 שבועות, נקווה שאזכור), ודבר ראשון שלמדנו, הוא שהמיקום (המושלם!) של הטורבינה, שתכננו בביקור הקודם, לא זמין. למה? מסתבר שבעל הקרקע לא מוכן לתת לקהילה להשתמש בקרקע למיקום הטורבינה. אתם יכולים לנחש כמובן, שבעל הקרקע לא גר בקהילה. הוא גר בסאן מרקוס, העיירה הקרובה ביותר (2.5 שעות נסיעה בדרכי עפר). הקהילה ידעה על כך כבר חודש, אך חבריה לא חשבו שזה מידע חשוב לחלוק עם ויקטור – איש הקשר שלנו לקהילה שמתגורר בסאן מרקוס ועימו ג’ימס היה בקשר אימיילי. הם מצאו מקום אחר, והיו בטוחים שאין בעיה. המקום החדש, אליו לקחו אותנו (אני, יערה, רוב וסאם – צוות מיקום ויישום יסודות המגדל), הוא 350 מטרים מהבית-ספר, אליו כל הפרויקט מוכוון. טורבינת רוח, חשמל, תאורה, חינוך בערבים, מחשב בהמשך. 350 מטרים. 350 הוא מספר מאוד מעניין, סוג של מטרה, בהקשר לכמות הפחמן דו חמצני באטמוספירה. עבור משיכת כבלים חשמליים בלי איבודים ועל שמירה על המתח כך שדברים יעבדו בבית-ספר- לא ממש. הדרך היחידה להריץ 220 וולט למרחק כזה בלי לאבד יותר מדי מתח היא עם כבלים עבים, והמשמעות של זה היא כסף רב, שכבר אין לנו בשלב הזה. אז התחלנו לחפש מקום אחר. מצאנו אחד שהוא 180 מטר. זה יכל לעבוד, עדיין, עם כבלים עבים ויקרים יותר, אך למזלנו לאחר מסע שכנועים של ויקטור, ששמע על הבעיה הזו סוף סוף (יש קליטה באזור מסוים בקצה הקהילה), ועשה טלפונים לתוך הלילה, יחד עם חברי הקהילה (שבה יש נקודה בודדת עם קליטה – 10 דקות הליכה לקצה של רכס קפוא בקצה הקהילה), נמצא פתרון וחזרנו למקום המקורי. הם פשוט החליפו שטחים. נשמע מוכר? עם טורבינות זה עובד…

אז אחרי שבוע קשה של עבודה, הטורבינה עלתה למעלה. כמות הדברים שבדקנו בשטח, בלי שממש ידענו קודם היא די מזעזעת. אבל הכי מזעזע היה הווינץ (תסלחו לי, לא מצליח לחשוב על המילה הנכונה בעברית. הנה קישור – למודל המדויק שהתפרק לי. לא מומלץ ליותר מ-50 קילוגרם!!) שרכשתי ב-73 סול בשוק הפשפשים של טרוחיו, אבל בחנות מסודרת שם, שאפילו נתנה אחריות. בוא נגיד, שהוא מוערך ל-2 טון, והוא התפרק בשני שלבים. כולם בניסוי “על יבש” של הרמת המגדל ללא הטורבינה למזלנו, וכאשר היה כבל אבטוח נוסף מחובר. הקרס בצד אחד התפרקה בבוקר במשיכה חזקה. לאחר זה בדקנו את הווינץ מימין ושמאל, וחיברנו את הקרס לכבל בעצמנו עם 3 תופסני כבל. אז באמצע היום ממש לא היינו מוכנים לכך שהכבל יתפרק מהתוף… מזל שהבאנו עוד ווינץ.

הטורבינה למעלה, אך בעיות עדיין יש. למשל – עוד לא ראיתי את הזנב מתקפל (כי לא היו רוחות מספיק חזקות ביום שראינו את הטורבינה עובדת). והבקר התקלקל. הבקר אמור למתג בין הטענת מצבר לעומס אחר (dump load), שני כיריים חשמליים במקרה שלנו. כשהמצבר מלא, ובכך להגן על המצברים תוך כדי שהטורבינה מועמסת (אחרת היא תאיץ למהירות מסוכנת ורעשנית). הסיבה לקלקול התבררה לבסוף, לאחר חיפוש ממושך, ככיריים החשמליים. בכיריים שעולות 12 סול (15 ש”ח) יש להטיל ספק כמובן. לכן הפעלנו אותם ובדקנו אותם בסדנא. אך לא יכלנו לראות שהתקע שלהם יכול לקצר אם דוחפים אותו בכח לשקע של הכיריים. בקיצור, יש טורבינה, אך ללא בקר עד שיגיע אחד. עכשיו אנחנו הולכים להעביר הסברים לחברי הקהילה, וביניהם סנטוס שלוקח אחריות על המערכת, איך לחבר בעצמו את הבקר החדש שישלח מחר לעיירה הקרובה, ואמור להגיע אליו עם משאית החלב שעושה דרכה כל יום-יומיים לקהילה. יכל להיות יותר גרוע.

את יום ההרמה הגורלי של הטורבינה סיימנו בפיאסטה לתוך הלילה עם מוזיקה פרואנית עוצמתית, וסיבובים תמידיים של בירה (ההרגל המקומי – של כל פרו למעשה – הוא כוס אחת לבקבוק אחד. אתה מוזג לעצמך מעט אל הכוס, מעביר את הבקבוק למישהו בצידך, שותה, ומשליך את השאריות של הקצף אל הרצפה ומעביר את הכוס לבעל הבקבוק החדש). המסיבה התרחשה בחדר אחד של הבית ספר, מואר בפעם הראשונה ביישוב (תמיד מדהים מה ששני נורות קומפקט פלורסנט 15 וואט יכולות לעשות!), וג’ימס גם שם סרט עם דיבוב ספרדי על הלפטופ שלו בחדר השני. באטמן חוזר. הפיאסטה היתה מדהימה, ומשכרת. תרתי משמע – אי אפשר להתחמק מאוסף הבקבוקים והכוסות שעוברים מיד ליד, תוך כדי שהאדם שהעביר לך את הבירה מוודא שאתה מוזג מספיק לכוס – ושותה את זה! במהלך הטקס הקריין ציין את שמות המתנדבים, והארצות מהם באו, ומישהו הלביש עלי פונצו ואת הכובע שלו – הכובע המסורתי של אנשי ההרים בפרו. הוא כל כך מסמן את הכפריים באזורי ההרים, שמשתמשים בו כסימון של מפלגות פוליטיות שמזהות עצמן עם אנשי ההרים, ואפשר לראות אותו צבוע על קירות בתים באזורים רבים.