כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב משהו על הספר המרתק הזה. למעשה, מאז שסיימתי לקרוא אותו לפני שבועיים אני עובר מדי פעם על חלק מהפרקים. מלקולם גלדוול יודע לכתוב, כשם שהוא יודע לספר סיפור. בשנים האחרונות כתב 3 ספרים שיש להם מכנה משותף – הם מנסים לשנות את דרך חשיבתנו על משהו שהיה נדמה לנו שאנחנו יודעים את התשובה עבורו. את blink קראתי בפרו לפני כשנה, ולפני חודש כשדפדפתי לי ב-kindle בספריה הווירטואלית של אמזון, בדקתי אם יש לו ספר חדש ולא אוכזבתי. אז למה אני נזכר בזה עכשיו? כי ציטוט בידיעות אחרונות של ריק פרי, מושל טקסס שמתמודד על הזכות להיות הנציג הרפובליקני לנשיאות מול אובמה ב-2012, פשוט קלע בול לאחד הטיעונים של מלקולם ב-outliers.
אז על מה הספר? outliers מדבר על הסיבות שאנשים מצליחים. ההגדרה של outlier – או בעברית סטטיסטית “חריג חשוד טעות” (אם להאמין לוויקיפדיה על זה) – הוא ערך, או אדם במקרה של הספר, שהינו יוצא דופן באופן חריג. כמו מישהי שחיה 104 שנים באפריקה למשל (או שנה בה זיהום האוויר בל”ג בעומר הוא לא פי 5 מהממוצע). מלקולם מתרכז בספר ב-outliers של הצלחה, כלומר באנשים/נשים/קבוצות/תרבויות שהצליחו באופן חריג מעל לממוצע בתחומם. למה הם הצליחו? למה למשל ביל גייטס הצליח כל כך? מלקולם עונה על כך באופן שיטתי, ומגיע לאותה תשובה – היו להם את התנאים לכך. הם נולדו בזמן הנכון, למשפחה הנכונה, או בתרבות הנכונה. זה לא שאנשים אלה לא היו צריכים להיות חרוצים ומלאי עמל. הם בפרוש היו. אבל זה לא מספיק. חייבים להיות להם את התנאים הנכונים, הסביבה התומכת או הגישה למחשב אישי בגיל 13 למשל כשלאף אחד אחר לא היה (ראו ביל גייטס למשל). 
דוגמא אחת מכוננת היא הסיבה שעמי המזרח מצליחים כל כך במתמטיקה לעומת עמי המערב. ישנו מבחן בין לאומי במתמטיקה לכיתות היסודי, הניתן פעם או יותר בשנה, ולפי ניתן להשוות אמפירית בין המדינות השונות. וההבדלים בין מדינות המזרח – טיוואן והונג קונג (מדינות עם עבר סיני), יפן וסינגפור לעומת מדינות המערב – ארה”ב, אנגליה, רוסיה ושאר אירופה, הוא מהותי. הנה – שוב אני מביט בנתונים הבין לאומיים שהאנס רוסלינג ריכז לנו ב-gapminder הנפלא: 
הגרף הזה הוא של מבחן השוואתי במתמטיקה הניתן בכיתות ד’ (ציר y) לעומת מבחן השוואתי הניתן בכיתות ח’. ובפינה העליונה הימנית – קבוצת מדינות המזרח הרחוק, עם מרחק ניכר מהמדינות האירופאיות המובילות. לא כולם משתתפים במחן הזה אגב – אנחנו לא פה למשל. מלקולם, בהתבססו על מחקרים רבים ממהם הוא מצטט, טוען שההבדל נובע בבסיסו מהתרבות הסינית (סין היא הדוגמא שנותן מלקולם, אבל כל המזרח הרחוק מתאים) שהתבססה על גידול אורז, לעומת התרבות המערבית של גידולי השדה. גידול אורז הוא פעולה אינטנסיבית, מלאת דקויות, על חלקה קטנה, בה לכל דבר שאתה עושה יש משמעות. בניית המשטח – קרקע סופחת על קרקע חמרית אטומה, הפילוס המדויק של הקרקע, משך הזמן שאתה מציף את השדה, הבחירה של הזנים אותם תשתול, מועד השתילה, ניקוי עם מסרק במבוק (!) של הגבעולים על מנת להוריד מזיקים. בעולם האורז הסיני, אם היית עובד קשה יותר, היית מוציא יותר יבול. תהליך הגידול היה כל כך אינטנסיבי ודורש הבנה ומקצועיות, והוא היה בבסיס כל התרבות הסינית. המקצועיות הזו גם היתה כרוכה בתחושת סיפוק והיתה בעלת משמעות. בגלל החשיבות של המקצועיות של האיכר והקריטיות שלה (אם אתה נותן לסכר להיות פתוח טיפה יותר מדי זמן יבול שלם ילך לטמיון) האיכרים הסיניים לא היו נתונים למרות פיאודלית כמו במערב, אלא שילמו שכירות קבועה על החלקה שלהם לבעל הקרקע, וההצלחה שלהם והעמל שלהם השתלמו – עבורם. מלקולם מצטט היסטוריונים שהשוו בין התרבות החקלאית באירופה לבין סין, ושני הניבים האלה מסכמים את ההבדל. אצל הסינים נהוג לומר “No one who can rise before dawn three hundred sixty days a year fails to make his family rich”. שלוש מאות וששים ימים בשנה לקום לפני הזריחה!! ואיך ברוסיה למשל? ברוסיה פתגם חקלאי אומר “If God does not bring it, the earth will not give it”. שותלים, ומחכים. זו היתה (ועודנה) המציאות של החקלאות בעולם המערבי. מלקולם מקשר בין הבסיס הזה להצלחה של המזרח במתמטיקה – הצלחה שהוא מראה בשיטתיות נובעת מעבודה קשה ומשמעת עצמית, והיכולת למצוא משמעות בפרטים הקטנים. אין “גן” מיוחד של מתמטיקה שנמצא רק במזרח. 
אז כשריק פרי אומר “כשאתה עובד בחקלאות, אתה לומד מה זה הקשר לאלוהים. אתה עושה כל מה שצריך, מתפלל בזמן ומחכה לגשם.”, אני לא יכול ולא לחשוב ששום פוליטיקאי לא יבחר עם כזו אמרה ביפן למשל. זה פשוט נגד התרבות. וכמובן שעבורי, כאתאיסט, אמרה כזו היא לא פחות מלבקש מציבור הבוחרים לבחור בו, כי הוא יעשה מה שהוא יוכל, ואם אלוהים ירצה – זה גם יצליח… נשיא כזה כבר היה לאמריקאים לפני אובמה. לא שאובמה מושלם, אבל לעומת זה?! הוא מדהים! 
את outliers אני ממליץ בחם לקרוא. מלקולם מפעיל את התאוריה שלו על שלל נושאים הקשורים להצלחה, והוא מחפש להניב אצל הקורא שינויים פרקטיים בתפיסה. “הצלחה”, הוא אומר – ומראה, “היא תוצר של התמדה, ושל התנאים הנכונים”. וההצלחה שלנו, של ילדינו ושל הצעירים בחברה שלנו, תלויה בתנאים שניתן להם וכמה נצליח להנחיל להם את הערכים של עבודה והתמדה כחלק מתרבותם. אחד הדברים שהוא שינה אצלי – נושא שאף פעם לא הקדשתי לו דקה מחשבה עד עכשיו – הוא נושא החופש הגדול. החופש הגדול מסתבר, אינו תורם לעניים ומעמד הביניים כפי שהוא לעשירים. ואני לא מדבר דוקא על ההוצאות הכספיות על הקייטנה. מלקולם מראה (כרגיל – הוא מציג מחקרים שעשו מדענים והוצגו עד כה בירחונים מדעיים) שאם לוקחים את מבחני המתמטיקה שקודם לכן השוונו על ידם בין מזרח למערב, ונותנים אותם פעמיים בשנה – לפני ואחרי החופש הגדול (בארה”ב – שם זה אפילו גדול יותר, כמה מפתיע, וזה 3 חודשים) רואים תוצאות מפתיעות. כשמשווים בין תלמידים עם משפחה במצב כלכלי מצוין, בינוני וגרוע, רואים שקצב הלימוד שלהם דוקא זהה במהלך שנת הלימודים – בית הספר עובד היטב. אבל בחופשת הקיץ… העשירים – ממשיכים לעלות בכישורי המתמטיקה שלהם. והעניים לא זזים מטר, ואף צוללים מעט (ההשוואה היא עבור כיתות א’-ה’). כתבה שקראתי בידיעות לפני שבוע היתה מספיק בשבילי לשאול “איך משנים את זה”??לסיכום – מלקולם מדבר על הנושא “מתמטיקה ותרבות”, מתוך ספרו:
