ביום ראשון השתתפתי בדיון פתוח לציבור, שיזם משרד הפנים ונערך בירושלים, בנושא “הסדרה תכנונית להקמת טורבינות וחוות רוח“. אני מברך על הדיון, אבל הייתי שמח אם הוא היה נערך מוקדם יותר. אולי לפני 20 שנה. כי באמת, מפגשים כאלה מזכירים תמיד עד כמה גדול המרחק בינינו לבין שאר העולם המערבי שכבר עבר את השלבים האלה מזמן. אבל – אם נחזור למציאות, ולהווה, ולא נעסוק בפנטזיות שלי על “מה היה קורה אם לסבתא היו להבים” – אני חושב שאפשר לומר הפגישה היתה ברוח טובה. שמענו את דברי כותבי מסמך השימוע עליו נתנו את הדעת בדיון הזה (הוא מוצג פה, עם הערות שלי, לכל מי שרוצה לעיין), רפי רייש, נועה נאור ורן דרסלר ממשרד הפנים. המסמך עצמו מכיל חלקים טובים יותר, וטובים פחות, והוא היה הבסיס לדיון שנמשך מ-9:30 עד 14:30. רפי רייש פתח וסיפר על המסמך שכתבו, ובין השאר רצה להדגיש שבעולם לא מקבלים אישור להקמת חוות רוח מהיום למחר. באנגליה, אמר רייש, הממוצע לפיתוח והקמת חוות רוח הוא 3 שנים. אלי בן דב – מוותיקי התחום בארץ – פרץ בצחוק קל. ועוד נחזור לזה.
לאחר דברי כותבי המסמך, דיברו נציגי משרדי הממשלה השונים. יורם רוטשטיין ממשרד התשתיות הדגיש שה-800 מגאוואט מטורבינות רוח – שמוזכר כיעד מדיני – אינו הפוטנציאל של טורבינות רוח בישראל. הוא גבוה יותר ונשאר עד היום לא ידוע. גם לנקודה זו נחזור בהמשך, שכן היא אחת הנקודות שהוסכמו על כולם – העובדה שאין אומדן מסודר לפוטנציאל הרוח בישראל, שכן אין מפת רוח ואנרגיית רוח מדויקת מספיק, הזמינה למקבלי ההחלטות. ניר אנרט, מרשות שמורות הטבע והגנים, השתמש באותה עובדה – שאין הערכה מסודרת של הפוטנציאל של רוח – כדי לומר לנו “אל תתעסקו עם הרוח, עסקו בשמש“. הוא צוטט את כותבי תוכנית האב למשק האנרגיה בישראל ב-2004, ארז סברדלוב ועמית מור. אולי זה סיבה טובה שגנזו את התוכנית הזו והיא יושבת במגירה… אבל ברצינות – אין ספק שהפוטנציאל העיקרי לחשמל מתחדש במדינה זו הוא מהשמש. אך עם זאת – אנרגיית הרוח יכולה לשמש אותנו כדי להפיק כמות רבה מאוד של חשמל נקי, ומכיוון שהיא זולה משמעותית מאנרגיית השמש, ומאפשרת שימושי קרקע כפולים כגון חקלאות – יש לה מקום חשוב! לאחר מספר הערות על הפחדים שלו מפיתוח טורבינות רוח במקומות בהם אין רוח, או במקומות בעיתיים כגון מרחבים ביוספריים, ניר סיכם במה שאמר יורם רוטשטיין קודם, וזה אני חושב היה נימה שחזרה על עצמה בכינוס – שצריך להעריך את הפוטנציאל האמיתי של אנרגיית רוח בישראל, ולמפות את המקומות המתאימים לניצול אנרגיית הרוח. אחרי ניר עלה אוהד הצופה מהחברה להגנת הטבע. התמונה – נשר הדואה לו בעדינות, ומתנגש לפתע בלהבים המסתובבים של טורבינת הרוח. לעוף, הוא כנראה לא יחזור. אוהד חזר לאחרונה מכנס ראשון בעולם על מוות בעלי כנף מחוות רוח. משפט הפתיחה של אוהד, לאחר שקף זה, היה “אנרגיית הרוח היא דבר חשוב, אבל יש לה מחיר סביבתי”. אוהד אינו נגד טורבינות רוח, אלא פשוט רוצה לקבל הוכחה שהן אינן הולכות לפגוע בבעלי כנף באופן משמעותי. אני מסכים איתו, וגם תעשיית הרוח מסכימה איתו, וכל מי שדוחף כמוני לייצור חשמל נקי מאנרגיית הרוח. הנקודה היא פרספקטיבה, השוואה. ההתחלה של ההשוואה היא בשאלה “מהם הנזקים לבני האדם, לבריאותם, לסביבתם, לאקולוגיה בה הם חיים ולבעלי החיים בה” ולענות על שאלה זו עבור כל מקור אנרגיה לחשמל ולתחבורה שאנו יכולים להעלות על הדעת. אה – לא כל מקורות האנרגיה, אלא רק אלה שהינם כלכליים במידה מספקת להצדיק את שימושם. וכשאנו משווים בין נזקים אלה עבור דלקים מאובנים – גז פחם ונפט, לעומת ייצור חשמל מהרוח על ידי חוות רוח, אין ספק שעם הפגיעה הזעירה בבעלי כנף בעולם מכל חוות הרוח המותקנות, התועלת הרבה יותר גבוהה מהנזק (ראו Sovacool 2009 למאמר שמשווה נזק לבעלי כנף למשל מגשם חומצי ושינוי אקלים מפחם, לעומת פגיעה פיזית מטורבינות רוח, ומראה נתונים ראשוניים שמצביעים שגם במגרש הזה הנזק מפחם גדול יותר). עוד נקודה שעוברת כחוט השני בתוך מסמך הטיוטא שהגיש משרד הפנים, הוזכר בדבריו של מנחם זלוצקי מהמשרד להגנת הסביבה. מנחם פתח את דבריו בכך שיש יותר מדיעה אחת בתוך המשרד להגנת הסביבה. הוא דיבר ברוח דבריו של אוהד הצופה – כלומר, אנחנו צריכים להפחית פליטות, וטורבינות רוח עושות זאת, אבל… אך בסוף דבריו הזכיר גם את השאלה – האם אין חלופה – ניצול האזורים הבנויים לניצול אנרגיית הרוח?, או במילותיוו “האם הפוטנציאל של האזורים הבנויים יכול להתחרות בפוטנציאל של השטחים הפתוחים?”. התשובה מאוד פשוטה לזה, והיא לא. ממש ממש לא. אנרגיית הרוח קיימת באזורים פתוחים. משום כך, היא יושמה באופן זה בעולם, וכך תיושם בישראל.
לאחר שסיימו לדבר הגופים הממשלתיים, נציגי צה“ל, החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע והגנים, הדיון התחיל בתגובות, יחד עם אלי בן דב, מוותיקי התחום בארץ – 37 שנה פלוס בתחום, רובה בחברת החשמל כראש אגף אנרגיות מתחדשות , ו-30 שנה עוסק במדידת רוח בארץ. אלי בן דב מעריך את פוטנציאל אנרגיית הרוח בישראל ביותר מ-7000 מגאוואט (!) אם התעריף לחשמל מחוות רוח גדולות יהיה 65 אגורות לקוט“ש. גם בתעריף של 49 אגורות לקוט“ש הוא מעריך שיש פוטנציאל גדול, של 2500 מגאוואט. לשם השוואה – עלות הייצור של חברת חשמל היא כ-29 אגורות לקוט“ש. והתעריף לפאנלים פוטוולטאים מעל 50 קילוואט ועד 10 מגאוואט (מקביל לחוות רוח קטנות) הוא 1.49 ש“ח לקוטש. אלי עשה חשבון אצבע, ואמר שאם אנחנו מחפשים להגיע ל-10% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות ב-2010, שימוש בחשמל פוטוולטאי יגדיל את עלות החשמל ב-24%, ואילו שימוש בטורבינות רוח יגדיל רק ב-4% (החישוב שלי אגב, לפי המספרים האלה – על ידי ממוצע משוכלל פשוט, מביא למספרים קצת שונים, של 41% גידול בעלות עבור החשמל הפוטוולטאי, ו-6.5% גידול בעלות עבור טורבינות רוח. היחס בין האחוזים זהה, חשמל פוטוולטאי ב-10% מסל הדלקים שלנו הוא פי 6 יותר יקר מחשמל מהרוח).
אלי גם הגיב לדבריו של רפי רייש – בארץ, אמר בן דב, לוקח 3 שנים לקבל היתר לעמוד מדידה! הלוואי עליו 3 שנים להקמת כל חוות הרוח…
דברים רבים נאמרו, ובלט מתוכם גיא רובינשטיין מחברת אוירם (אני חבר איתם באיגוד חברות האנרגיה המתחדשת בישראל) שפתח דבריו בהביטו לאוהד הצופה – “אני לא פחות ירוק ממך!” אמר גיא, והדגיש שהקמת טורבינות רוח היא מעשה סביבתי שבא להפחית פליטות וזיהום הגורם מוות ותחלואה. וגם הוא רוצה לעשות זאת עם מינימום נזק לבעלי כנף. “איפה המקומות המתאימים לפיתוח בארץ מבחינת בעלי הכנף?” שאל גיא. בתגובה שהגיע אח“כ מאוהד הצופה ודן אלון מהחברה להגנת הטבע, הם הבהירו בפשטות שהם אינם יודעים. 99% מבעלי הכנף טסים בלילה, ולא בוצע מעולם ניטור מסודר ויסודי אחריהם בעזרת מכ”ם. סקרי הציפורים מתבצעים ביום, כי אלו האמצעים הזמינים להם.
את הבעיות ש“צפו” מטיוטא שהגיש משרד הפנים אפשר לסכם בכמה סעיפים:
- נעשה שימוש בתיחום הטורבינות הקטנות והבינוניות ככאלו ששטח הדיסקה שלהם (השטח שהלהבים מצירים כשהם מסתובבים סיבוב שלם) קטן מ-200 מ“ר, בהתאם לתקינה של טורבינות הרוח הישראלית (שהיא העתק של התקינה הבינלאומית בתחום – IEC-61400).
כלומר – טורבינות קטנות מאלה קיבלו התייחסות אחרת מטורבינות גדולות מכך.
מה הבעיה? הרעיון נכון, מקובל והגיוני. אך למספר שנקבע אין שום קשר למציאות. בעולם לא נהוג להשתמש בתקינה של הטורבינות על מנת לקבוע זאת, מכיוון שהשיקול בקביעת ה-200 מ“ר כרף המבדיל בין טורבינות רוח קטנות לגדולות בתקינה הוא שרירותי, וקשור לשיקולים של בדיקת חוזק הלהבים ושיקולים הנדסיים אחרים. השיקול שצריך להוביל את משרד הפנים הוא השיקול הציבורי והכלכלי. שיקול כזה יביט קודם כל בתעריף בישראל (בדומה לעולם) שניתן לטורבינות עם הספק מותקן קטן מ-50 קילוואט במהירות רוח של 9 מטר לשניה, כלומר לטורבינות קטנות מכ-350 מ“ר (20 מטר קוטר להבים). מכיוון שאין אין–ספור טורבינות בשוק שמתאימות לגדלים האלה, חשוב מאוד להתאים את ההליך הסטטוטורי ומתן היתרי הבניה למספרים האלה, ולא ל-200 מ“ר. דבקות ב-200 מ“ר תמנע שימוש מטורבינות גדולות מ-15 קילוואט לערך, ותהפוך את כדאיות התעריף – ועידוד הקמת טורבינות הרוח כתוצאה ממנו – לפחות כלכליים במידה רבה. מי יפסיד מזה? הפריפריה. היישובים הכפריים והשטחים החקלאיים בצפון ובדרום הארץ, בהם יוקמו טורבינות רוח בגדלים האלה, מכיוון שאלה טורבינות לא עולות מיליונים רבים של דולרים ולכן הם נגישים לפיתוח מקומי.
- כל טורבינות הרוח שיוקמו בשטחים פתוחים, ללא תלות בגודלן או גובהן, הוכנסו על ידי טיוטא זו אל מסלול הקמה באמצעות תוכנית בניה בסמכות ועדה מחוזית. כלומר גם הטורבינות הקטנות והבינוניות – מעל ומתחת 200 מ“ר. מה ההגיון שמוביל את הטיוטא? אותה שאיפה לנצל את אנרגיית הרוח היכן שבאופן פיסיקאלי וטכנולוגי לא ניתן לעשות זאת – בשטחים בנויים. צריך לפשט את ההקמה של טורבינות רוח מתחת ל-350 מ“ר, כפי שציינתי למעלה. צריך לאפשר להם לקום על ידי היתר בניה מתוקף תמ“א מתאימה שתיכתב לכך. אפריים שלאין הגיב להערות שהוצגו לגבי זה (גם על ידי) ואמר שזה שנקבע הקמה לפי תוכנית בסמכות ועדה מחוזית לא אומר שזה יהיה באותו סירבול עבור כל גדלי הטורבינות. אז באמת – ישנם פתרונות אפשריים רבים, וצריך להשתמש בהם כדי להקל את ההליך הדרוש להקמת טורבינת רוח בינונית ומטה באזורים פתוחים. סיבוך ההקמה של טורבינות רוח קטנות פשוט ימנע את הקמתן – שכן בטורבינה שעולה עשרות אלפי שקלים אין מרווח לשלם את הזמן והכסף שהליך תכנוני בירוקרטי ארוך גובה.
- מדידות רוח: משום מה (אולי כי לא היתה כל התייעצות עם מומחה מתחום טורבינות הרוח), הוכנסה בתוכנית התייחסות די הזויה להקמת מדי רוח מתחת לגובה של 4 מטר…
אין שום מקום בעולם בו מודדים מתחת לגובה כזה – מכיוון שהתוצאות שיתקבלו יהיו מדידות רוח המופרעת על ידי התכסית – הצמחיה – המקומית באופן שלא יאפשר תחזית של הרוח בגובה בו תותקן טורבינת הרוח.
עבור מדידות רוח צריך לאפשר הקמה על ידי היתר בניה מצומצם עבור תרנים של לפחות 15 מטר, עבור טורבינות בינוניות וקטנות, ועד 60 מטר עבור חוות רוח.
בנוסף – שנה הוא מינימום של קמפיין מדידה, ועל התקנות לאפשר בעזרת אותו היתר למדוד באתר בין שנה עד שלוש לפחות.
- הקישור בין גובה הטורבינה, לשטח הדיסקה אינו במקום. נהוג היום להרים טורבינות רוח קטנות לגבהים העולים על הגובה שהיה נהוג בעבר. זאת מכיוון שמהירות הרוח ככלל עולה עם הגובה. ראוי לעודד הקמת טורבינות רוח קטנות בגבהים כמה שיותר גבוהים, שכן ככה יעשו יותר חשמל וזוהי הרי המטרה המקורית. בקליפורניה למשל כשהחלו בהכנסת תקנות מדיניות גורפות עבור הקמת טורבינות רוח קטנות, עבור כל המחוזות בקליפורניה ב-2001, התקנות הגבילו את המינימום גובה של המגדלים, ולא את המקסימום (ראו AWEA – learning from the California experience).
- חיוב בדיקה של משרד התשתיות עבור הכדאיות של כל אתר שבו תתוכנן הקמה של חוות רוח גדולה –
סעיף זה מיותר לחלוטין, ולא יתרום במאומה להקמה של חוות רוח במקומות מתאימים. למעשה, כבר כיום, כל חוות רוח שמוקמת מחייבת בדיקה ברמה הכי גבוהה האפשרית של הכדאיות של ייצור חשמל מהרוח באתר – וזאת מכיון שהבנקים דורשים זאת על מנת לתת הלוואה. לכן מצב של הקמת חוות רוח במקום ללא רוח מספקת, כמו זה שכותבי המסמך מפחדים ממנו, לא יתרחש במציאות.
לבסוף, על דבר אחד כולם מסכימים – חסר מידע. מה הפוטנציאל של אנרגיית הרוח בישראל? עבור כל תעריף הינתן לטורבינות רוח גדולות? ועבור תעריף הינתן לטורבינות רוח בינוניות עד קטנות? מה ההצלבה של האזורים ה“רוחניים” האלה, עם אזורים ערכיים? או עם אזורים בהם עוברים נתיבי נדידה של ציפורים? ובעלי כנף אחרים?
אני חושב שתוכנית לאומית בהובלת משרד התשתיות, והמשרד להגנת הסביבה, שתמפה את מפת הרוח של ישראל עבור מתן תשובות על שאלות אלה היא ראשונה בסדר עדיפויות. רק דרכה יהיה אפשר לכמת את הפוטנציאל האמיתי של ייצור חשמל מהרוח בישראל, ולקבל החלטה ממשלתית על האזורים שייועדו לפיתוח חוות רוח לייצור חשמל נקי מהרוח לרווחת כל התושבים.
השלב הראשון אגב לא צריך לכלול מדידות רוח נוספות – הוא יכול להתבסס על מדידות הרוח שכבר נעשו בישראל, ולשלבם במודל מטרואולוגי כפי שמקובל בעולם. עלות מוערכת תהיה קטנה – עשרות אלפי דולרים עד מאות בודדות, בתלוי בדיוק שיתבקש, וזמן ההכנה יהיה חודשים ספורים (שוב – בתלוי ברמת הדיוק של המפה). אפשר לשכור שרותים של חברה עם ניסיון בין לאומי בבניית מפות רוח נומריות כאלו, כמו מכון RISO הדני (שעשה מפה למדינות רבות בשיטה זו, כגון מצריים למשל, שכנתנו שכבר מנצלת את הרוחות אצלה לייצור פי 100 חשמל מהרוח ממה שאנו עושים כיום) או לשלב את הידע הקיים בארץ עם ניסיון של חברה בינלאומית כזו. בשלב השני כדאי להוסיף עוד מדידות רוח, ולשלבם במודל הנ“ל.
בנוסף וללא קשר, צריך לשנות את הטיוטא בהתאם לנקודות למעלה כך שתאפשר הקמת טורבינות רוח בינוניות עד 50 קילוואט לפי התעריף שניתן, מה שיעודד את ההשקעה המקומית בפריפריה ויאפשר לה להרוויח מהתעריף הזה באופן ישיר – “שני ציפורים במכה אחת“.
לסיכום, אחד המונחים שקיימים בעולם עבור הקמת טורבינות רוח בכל הגדלים, הוא המונח “one stop shop” שבא מהניסיון הדני, ומדבר על הדרך להקל על היזמים כמה שיותר – איגוד כל השרותים הבירוקרטיים הדרושים להקמת טורבינת רוח במקום אחד. ממפות הרוח, עד היתרי הבניה, הנחיות לסקרים סביבתיים וכדומה. לכך צריך לשאוף.
הקואופרטיב הישראלי לאנרגיות מתחדשות בוחן אפשרות להתחיל שרות השכרת מדי רוח. הכוונה היא לתת לבעלי שטח את האפשרות לבחון האם יש פוטנציאל להקמת טורבינת רוח בשטחם, תוך כדי שיתופם בהליך הקמת ציוד המדידה וניטורו, ועל ידי כך הוזלת תהליך המדידה. אם אכן ימצא פוטנציאל כזה יוכל בעל השטח להשכיר אותו לשימוש יזם (ייתכן שזה יהיה הקואופרטיב) או להקים בעצמו טורבינה. שרות ההשכרה כולל ניתוח תוצאות המדידה והמלצות. ההשכרה היא לתקופה של שנה. כיוון שאנו בוחנים את כדאיות הנושא, אני אודה לבאי הבלוג שנושא זה רלוונטי עבורם אם תענו על שאלון קצר שנמצא כאן (ותעבירו בבקשה לחברים שאולי זה רלוונטי עבורם) – 
