חנן נסע ירוק

כרגיל, התרגום של מרום גולן לוקה בחסר.
הילדים של מחר, לעומת זאת, מציג בצורה מושלמת חלק מהבעיות של העולם הקפיטליסטי והמבולבל הזה. התקווה. התקווה, מגולמת ע”י תינוק בעולם עקר, עולם ללא ילדים זה 18 שנה, בו לא נשמע צחוק ילדים או בכי תינוק. עולם בו איילים מטיילים בחופשי בבית הספר המוזנח, חסר החיים. בתוספות המצורפות לסרט, ישנו קטע בן 27 דקות עם הכותרת ” האפשרות לתקווה” (the possibility of hope במקור, כמובן שזה לא התרגום של מרום גולן) לפחות ב-DVD בו אני צפיתי, וניתן לשמוע בו את נעמי קליין, Slavoj Žižek, James Lovelock, sociologist Saskia Sassen, human geographer Fabrizio Eva, cultural theorist Tzvetan Todorov, and philosopher and economist John N. Gray .

הקטע מתמצת את מה שהסרט מצליח להעביר בצורה כל כך טובה. איך איבדנו את התקווה. התקווה למשהו טוב יותר. ואיך, אנו מסוגלים להתאחד סביב אותו דבר אחד, שמחבר את כולנו – יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חרדים, נוצרים, מוסלמים, אפריקאים, אירניים, אמריקאים. ילדים. ילדים הם התקווה של כולנו. אחת הסצנות החזקות, אם כי הצפויות במיוחד, בסרט, כוללת בכי תינוק המשתק חיילים ומורדים כאחד באמצע קרב עקוב מדם. הלוואי שזה היה עובד ככה גם במציאות.
לכו לראות.

יום ראשון
יום נסיעה ארוכה מהכנרת לפרדס חנה. לאחר שניתחנו את כל האפשרות לנסוע לעפולה (המטרה למצוא דרך בלי עליות מטורפות) הוחלט חזרה בדרך שבאנו לבית שאן ומשם לנסוע לעפולה.
הפעם קמנו בלילה ויחד עם אור ראשון יצאנו לדרכינו. אני ממש אוהבת להתחיל יום מוקדם מוקדם בבוקר (אלא אם כן זה בעבודה, שם לצערי אני עושה זאת לעיתים קרובות…).
לבית שאן הגענו ממש מהר (תמיד הדרך חזרה יותר מהירה…). מנוחה קצרה ועליה על כביש 71 לכרמיאל.
בדריכנו עברנו את הרמזור הראשון בטיול, כולל העיר אילת. רק לאחר שעברנו את הרמזור העלה חנן נקודה מעניינת זו ולכן לצערינו אין לנו תיעוד של רמזור זה.
עוד ק”מ בודדים והנה שלט פני הים. מאד התרגשנו.

הנה הגענו לנקודת ההתחלה (גובה פני ים סוף) ותהיה גם נקודת הסיום (ים תיכון) אחרי שעברנו במקום הנמוך בעולם (כ -400- מ’) וים כנרת (כ- 200-). מכאן ועד סוף הטיול כל עלייה תתקזז בהמשך עם ירידה נעימה. בנוסף לשמחה עורר בי השלט מספר תהיות כמו למה צריך לשים שלט כזה באמצע הדרך, לאיזה פלח באוכלסייה זה מידע שימושי (פרט כמובן לרוכבי אופניים העושים טיול ברחבי ישראל כמובן…).
עפולה, העיר השניה בה עברנו בטיולנו אחרי אילת בה התחלנו את הטיול. התמקמנו מול תחנה מרכזית עפולה למנוחת צוהריים ארוכה. יעל לבקר אותנו עם שתי חברות. אכלתי את הקרמבו הראשון שלי לחורף זה. קבוצה של חיילים שהשתמשה בגן המקסים כנקודת מפגש לחזרה לבסיס התענינה באופניים.

הטענו את האופניים והמשכנו בדרכנו לכיוון פרדס חנה.
מהרגע שעברנו את עפולה ועד שהגענו הביתה הכבישים נהיו עמוסים והנסיעה הפכה להיות הרבה פחות נעימה ויותר מסוכנת.
הגענו לפרדס חנה לאחר הירידות של אום אל פחם היישר לביתם של עמית ומיכל. עד לפני כשלושה חדשים גם גרנו בפרדס חנה אבל מאז כבר הספקנו לגור ברמת גן יחד עם אלון (הכפיל של חנן) ולעבור לביתנו הנוכחי בת”א.
היה כיף לפגוש חברים טובים (עשינו חתיכת עיקוף בשביל להגיע עליהם…).

[חנן] בתמונה אנו בחצרם של משפחת וולף, על רקע המחסן של עמית, שעל גגו פאנל 53 וואט שלי, הפאנל הראשון, תמיד מביא דמעה לעיני. הוא אחראי לתאורה של עמית במחסן, בו הוא בונה טיסנים ושאר ירקות).

יום שני
זהו היום אחרון למסע. את הלילה הזה נבלה בביתנו. קטע הדרך זה, פרדס חנה – תל אביב מוכר . גן שמואל, הארובות של חדרה, חדרה, נתניה.
[חנן] האופניים הסולריות-חשמליות על רקע ארובת החשמל של תחנת הכח אורות רבין, בחוף הים התיכון צמוד לחדרה –  היא תמונה מושלמת להצגת בעיה ופתרון. מכונת ייצור החשמל הקניבליסטית שאימצנו לחיקנו לפני שנים צריכה לראות את קיצה. חשמל נקי, תחבורה נקייה – מעבר לפינה – אולי אפילו בהמשך העלייה… 🙂

בנתניה נסענו לחברת סולאר פאור מהם קנינו את הפאנלים לטיול. אלון תמרי מנכ”ל שמח מאד לקראתנו ולקראת האופניים עם הפאנל הנגרר, ואף עשה סיבוב על האופניים עם הנגרר.

הוזמנו לארוחת צוהריים בחברה. דרור (תזכורת: בעל האופניים, מארגן החתונה שלנו, בעל חברים שימושיים ברחבי הארץ וכמובן חבר טוב) הופיעו ללא הודעה מוקדמת בחברה. אז על הרך סגרנו עוד עינייני חתונה. עשינו קניות הביתה בסופר האורגני. [חנן] חלס עם הפרסומת ברדיו!! היא מופיעה לי כבר בחלומות!!! [חזרה, ליערה]
המשך הנסיעה על כביש החוף (עד לנתניה נסענו על הכביש הישן אבל אחרי הביקור בסולואר פאור התעצלנו לחזור 7 ק”מ חזרה לכביש הישן). במחלף שמריהו חתכנו להרצליה (כדי להמנע מגלילות). דרך רמת השרון הגענו לת”א.

נסענו לחוף. הגענו לים התיכון. בירה וארוחת ערב בטיילת. בזמן שהותנו בטיול, מיכל ,חברה טובה, עיצבה לנו את הדירה. כך שלאחר מסע של שבועיים וחצי ברחבי המדינה הגענו לבית מקסים.

תם ולא נשלם.

יום ראשון

לאחר ההספק הנאה של אתמול (בהתחשב בעובדה שיום הרכיבה החל בשעות אחר הצוהריים המאוחרות) החלטנו באותו יום לרכב עד ים המלח. לאחר הפסקה קצרה בתחילת דרך הבשמים

והפסקה ארוכה יותר בפארק ספיר (שהיה חביב, לא יותר מזה) המשכנו לנסוע על כביש הערבה שהפסקת הצוהריים נקבע לחניון שיטים.

צפונית למרכז ספיר ג’יפ כלשהו מצפצף לנו. אני אישית התעצבנתי מילא שנהגי משאית מצפצפים אבל למה גם נהגי גי’פים?! הסתבר שזה אילן מפארן אותה פגשנו אצל אילן משחרות. כיבדנו אותו בסיבוב על האופניים שלי (זה היה הכיבוד הנפוץ אצלנו בטיול…) וחנן הסביר לו על המערכת.

הפסקת הצוהריים תוכננה לחניון שיטים. הפסקות הצוהריים שלנו תמיד ארוכות בגלל הטענת המצברים מהפאנל הסולרי. החניון עצמו היה על צידי הכביש וכלל כמה שולחנות קק”ל. בישלנו ארוחת צוהריים (אורז ועדשים בכוהליה). בעדנו מתכוננים לאכול ניגש אלינו נהג המשאית שאכל את ארוחת הצוהריים בשולחן לידנו והציע לנו את שאריות הארוחה שלו (לחם, חומוס, נקניק וקולה קרה), בשמחה קיבלנו את הכיבוד וזכינו להכיר את איברהים נהג משאית מרהט שמוביל ירקות מרחובות לרחבי הארץ. הוא אומנם בשלילה מהסיבה הזוטרה שנרדם על ההגה, נכנס במחסום של מג”ב ופצע 15 אנשים (למזלו ללא הרוגים), דבר שלא מונע ממנו לנהוג בכביש הערבה כשלידו חבר המחליף אותו בקטעים בהם יש משטרה. איברהים סיפר לנו על משפחתו. יש לו ארבע ילדים – רק כסף הם רוצים – (ששאלתי לגבי הגילאים ענה בין 2 ל 10 …).סיפר שהוא צם את צום הרמאדן רק בבית ליד אישתו. בחור חילוני. סיפר על החברות שלו שלהן הוא כותבת מכתבי אהבה ולאישתו שלא יודעת קרוא וכתוב הוא מספר שאלו דו”חות לעבודה. אך למרות כל זאת היה בחור חביב שסיפק לנו אחל’ה ארוחת צוהריים ועל זאת אנו מודים לו.

המשכנו לביס”ש חצבה למלא מים ולהמשיך הטענת אופניים. המקום היה ריק מאנשים אך מישהי שעברה הייתה מסבירת פנים ופתחה לנו את המועדון הממוזג שנוכל לנוח בנעימים.

לאחר מנוחה קלה והטענת אופניים המשכנו חזרה בדרכינו לים המלח. לפתע מצד ימין כמו פרסומות בערוץ 2 התגלה סניף של ארומה. כמובן שעצרנו (ולא לא בגלל הקפה, בגלל האינטרנט האלחוטי…). חנן התחבר, אני קניתי כיבוד. נהג אוטובוס שראה אותנו על כביש הערבה הסתקרן מהמערכת בא לקבל הסבר.

בשל שלוש הפסקות הצוהריים שלנו (חניון שיטים, חצבה וארומה) והחלפת פנימית באופניים של חנן עקב פנצר, יצא שהמשכנו בדרך רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

המדבר היה מדהים, הצבעים, השקט, השקיעה. עם רדת הערב החלו רוחות צד שהקשו מאד על הנסיעה. החלטנו לעצור בצד ולהמתין עד לשכיחת הרוח. כיון שהרוח לא שכחה החלטנו להתמקם ללילה. עוד לילה בו אני מבלים לצידי כביש הערבה.

יום שני

קמנו, התארגנו והמשכנו לכיוון ים המלח. לצומת הערבה הגענו בשעת בוקר מקודמת. מלאנו אויר בגלגלי האופניים והחלטנו לעשות את הפסקת הבוקר בעין תמר, המקום בו התכוונו לישון את הלילה הקודם. עברנו את צומת הערבה ופיננו ימינה לכיוון היישוב עין תמר ונאות הכיכר.

עין תמר – המעיין – היה אמור להיות משמאלנו אבל נסענו ונסענו ולא מצאנו אותו. החלטנו לנסוע לעין תמר כי על המפה הוא נראה ממש מקום יפה עם קצת מים ודקלים. כנראה מה שיפה על המפה לא תמיד יפה בשטח. הגענו לשער היישוב של עין תמר. התיעצות קלה עם זוג השומרות המיובשות בשער, שכללה עליה בקשר מול אחראי אבטחת הישוב כדי לקבל אישור להכניס אותנו פנימה, החלטנו לעשות את הפסקת הבוקר וטעינת האופניים בתחילת נחל אמציהו. להפסקה הצטרפה אלינו הכלבה שליכתה שמאד אהבה ללקק את חנן.

בדרך כלל אני מאד אוהבת הפסקות (כל הטיול שלנו זה למעשה רכיבה מהפסקה להפסקה) וגם ארוחת בוקר אני אוהבת. אבל בנחל אמציהו היו כל כך הרבה זבובים שבצענו הטענה חלקית לאופניים והמשכנו חזרה. עברנו את מפעלי ים המלח, הגענו לנווה זוהר (לאחר עלייה מתישה לצומת זוהר).

מפעלי ים המלח והמלונות נמצאים במאבק ארוך שעיסוקו קו החוף הנסוג של ים המלח, הגורם לכך שאם בעת ההקמה של המלונות האורחים יכלו בצעידה קלה לגשת ולטבול במים המלוחים, עתה עליהם לצעוד כברת דרך ארוכה – והמצב רק יחמיר (אבל זה תלוי בכולנו, ובראש ובראשונה – במנהיגינו האמיצים) .

התמקנו על החוף. חנן הלך למרכז מידע והשיג לנו צימר בישוב נווה זוהר. מפעלי ים המלח מפיצים מידע מאוד מקיף על אופן הפעילות וכריית הפוספטים בים המלח – המפעל הסולרי הגדול בעולם כפי שהם מצינים בצדק. מלחמת פרופוגנדה שכזו. את המשך היום העברנו ברביצה על החוץ, טבילה בים (נורא מוזר להכנס למים שהם חמימים ובעל מרקם שונים בגלל הרכב הגבוה של המלחים).

חזרנו חזרה לנווה זוהר לביתנו הזמני.

היה כל כך כיף בצימר, לאחר כשלושה ימים של לינת שטח סוף סוף מקלחת חמה, מיטה נוחה וכו’. ניסתי להשיג ארוחת ערב במסעדה בישוב אבל בעל המסעדה לא כל כך רצה לבשל (רק בשר או דגים אבל יקרים מאד). גם היישוב הזה כמו עין תמר נראו כמו מקומות נטושים והרבה יותר “חוריים” מהמקומות שעברנו בדרך כמו שחרות ונאות סמדר. אולי כי במקומות הקטנים שעברנו בהם היה לאנשים סיבות מאד ברורות למה הם שם, דווקא שם במקומות שכוחי אל אלו ואילו בישובי הללו יש איזה תחושת של ברירת מחדל [כל מה שאני כותבת פה הם ממידע שטחי ולא מבוסס וסתם תחושות רקע].

יום שלישי

קימה מאוחרת לאחר שינה ערבה במיטה נוחה. נסענו למרכז המסחרי להוציא כסף שנוכל לשלם על הצימר אבל כל הכספומטים לא עבדו. גרדנו את שארית המזומנים שלנו ושילמנו לצימר. נותר לנו עוד כשבוע עד לסיום הטיול המתוכנן והגענו מוקדם מהצפוי לים המלח. התלבטנו לאן להמשיך. שקלנו לעלות לירושליים ומשם להמשיך הבייתה אבל בסוף הוחלט להמשיך על כביש הבקעה עד לכנרת. הייתה לנו בעייה של מפות אך במרכז מידע נמצאה מפת דרכים של כרטא שמאד שמחה אותי וכך יכולנו לתכנן את המשך הטיול. היעד הבא היה חמי עין גדי. בדרך עברנו אבין בריכות האידוי של ים המלח (החוף שבילנו בו אתמול) וים המלח ה”טבעי”. הנוף הפראי של הרים מצוקים מצד אחד וים טורקיז מצד שני.

בחמי עין גדי קנינו כרטיס משולב של ארוחת צוהריים ושימוש במתקנים. ארוחת הצוהריים הזכירה את ארוחת הצוהריים בטבע (המפעל, כן, אני יודעת שזה מבלבל). אחרי האוכל ירדנו לחוף להמרח בבוץ כמו כל התיירים בים המלח.שמעתי פעם מנציג מפעל “אהבה” המבקבקים את בוץ ים המלח ורכיביו השונים, כי אין לענין שום הוכחה לטיפול מועיל בעור. זה בוודאות לא מזיק – וזה מאורע מאוד משמח להמרח ולהרגיש כמו עטופים בקרום של לחם. מה שבטוח – יש לענין ביקוש. אחיה של אשתו של אח של חנן (!) מוכר ממוצרי אהבה מלאס וגאס – וכן, הוא עושה בוחטות.

טבלנו בבריכות המים החמים עם הגופרית. שיצאנו מחמי עין גדי כבר החל להחשיך. חנן חיבר לפאנל הסולרי את האורות הצבעוניים והחלטנו להמשיך בנסיעת לילה (אנחנו אף פעם לא לומדים?!).

במהלך הדרך עצרנו ליד נקודת תצפית לים המלח צמודה לכביש, עם סימון גבול המצוק בפסי “זהירות” משטרה אדומים שנמתחו בין בזנטים. הפסים יצרו רזוננס ברוחות החזקות. היה ירח מלא שהשתקף על ים המלח. לידנו עצרה טיולית. נהג הטילטולית בשם אבי סיפר על עצמו שהוא אומן המייצר מעין פסיפס תלת מימדי על פי נופי ירושלים (הוא הראה לנו תמונות של יצירות שלו). אבי (או כפי שהוא חותם על היצירות שלו יהודה גור אריה) סיפר לנו שהוא יוצר תוך כדי היותו נהג טילטולית העובד עם הצבא. הוא הסביר שהרבה יותר קל לו לעבוד בעת עבודתו כנהג טילטולית מאשר מבסטודיו, כי אף אחד לא מפריע לו, לא קופץ לקפה… מאבי למדנו כי לפני כשבוע הדרדרה מכונית לתהום וזה הסיבה לכל הסרטים האדומים. את המכונית לא הצלחנו לראות…
משכנו בדרכינו אך הנסיעה הייתה ממש מפחידה. אין לי בעייה לרכב בחושך אבל לא במקומות שאין כמעט שוליים או במקומות שיש בהם מצוק ולא מישור בצידי הדרך. חנן לעומתי נהנה מהאנדרלין של נסיעות אלו. שוב עצרנו ללינה בצידי הדרך הפעם לצערו של חנן באמצע עלייה. כמה דקות רק התענגתי על הקרקע המוצקה. מקום הלינה היה בנחל קדם, שבמקרה הוא גם שם המשפחה של סבי מצד אמי.

יום רביעי
קימה מוקדמת (שעון מעורר) לפני הזריחה. כבר בוקר הרגשתי קצת לא טוב (כאב גרון קל…). רכבנו עד לחוף הים הצפוני של ים המלח לחוף קליה.

כיון שהרגשתי חולה החליט להשאר את היום בחוף. כך עבר לו היום ברביצה מול החוף וקריאת ספרים. החוף היה יחסית ריק ופה ושם הגעו אוטובוסים עם תיירים.
המוכר בקיוסק היה מקיבוץ קליה סיפר לנו על מסע אופניים סובב ים המלח בדצמבר. הוא לקח את הפרטים שלנו ונקווה שבדצבר הבא נדווש בים המלח גם בצידו המזרחי… התמונה היא של המזח המקורי שהיה מוצב בחוף. כן, המים הגיעו פעם עד אליו כמעט. כן, מדובר על מספר מטרים. לאן כל המים נעלמו אתם שואלים? הנה קצת מידע רלוונטי.

התייעצנו איתו על מקום ללינה באיזור. מסתבר שאין חופים שאפשר לישון והוא המליץ לנו על חורשה בדרך לקיבוץ קליה.
נסענו חזרה לכיוון הקיבוץ בחורשה, ישנתי קצת.
בערב הגעו לבקר אותנו אלון אחיו התאום של חנן וזוג חברים איג ויהודית.

העברנו לילה נחמד של בירות וחברים. בלילה שוב הציקו לנו זבובים, שועל אחד גנב לחנן את הסנדל (שנמצא ע”י איג).

יום חמישי
אני חשבתי שלסיים טיול אופניים בים המלח. זה גאוני- במקום הכי נמוך בעולם, כל המשך מפה משמעותו עליה! אבל בכל זאת החלטנו להמשך לכנרת [האמת שכל הטיול היו ירידות ועליות לסירוגין גם בדרך לים המלח, בגלל הנחלים].
בוקר. אני החלטתי להתפנק יום אחד ולנהוג באוטו של איג ויהודית כך שאף אחד לא יצטרך לרכוב חזרה כדי להביא את האוטו. איזה כיף אוטו, מזג אויר מבוקר, מוזיקה, לא צריך לפדל, אין חשש שיגמר הדלק (טוב, פשוט כי המיכל מלא).
החברה החליטו לעשות קצת נסיעת שטח בנחל אוג. מסתבר שאנחנו לא היינו כל כך מצויידים לנסיעת שטח. הנגרר חטף פנצ’ר (זה גם היה יכול להתרחש גם בכביש), בפעם הראשונה והיחידה בטיול. [חנן] הפנצ’ר תוקן בצורה חלקית כך שהייתי צריך לנפח את הגלגל תכופות למשך שאר היום. הירידה לסוף נחל אוג התבררה כרעיון גרוע, ומכיוון שיערה הייתה למעלה בעברו השני של הנחל, עם המצלמה, חסר פה תעוד שלי, אלון ואיג מדרדרים את הנגרר הסולרי באיטיות מרשימה , ואח”כ דוחפים את הנגרר מחובר לאופניים – איג ואלון בשני צדי הכידון ואני מאחור – בעלייה התלולה וחסרת האחיזה (לא יעזור – אפילו אם היה לי מספיק כח לעזור למנוע להחזיק את השיפוע המטורף, האדמה לא הייתה אוחזת בצמיג והייתי מתיז שפריץ של חצץ ועפר לכל עבר…) . לאחר שהגענו מותשים פרקנו מזון ופצחנו בארוחת בוקר.

[חזרה ליערה]
המשך היום והטיול המשיך על הכביש.
הנה החלנו את חלקו הדרומי של כביש הבקעה, כביש עוקף יריחו והישוב א-תחתא. כולם נסעו ביחד שאני (וגם יהודית הצטרפה אלי בהמשך) שימשתי כרכב מאסף.

לאחר ארוחת הצוהריים ליד הישוב נירן אלון, איג ויהודית חזרה לדרכם ואנחנו נסענו למקום הלינה שלנו בישוב ארגמן. איך שעליתי על האופניים גילתי שהתגעגעתי לרכיבה.
כל מספר דקות חנן עצר ומילא אויר בגלגלים של העגלה (הוא אומנם תיקן את הפנצ’ר אבל לא באופן מושלם).
אחרי כחצי שעה רכיבה, הגיע לפתע הרכב של איג ויהודית. אני הייתי בטוחה ששכחנו משהו אבל הסתבר שהם מצאו מקום עם מיץ טוב שהם רצו לתת לנו. איזה חברים יש לנו!

לקראת ארגמן נגמר לי המנוע ונאלצתי לדווש. לישוב ארגמן הגענו עם רדת החשיכה. כביש הגישה לארגמן הינו כק”מ וחצי בעליה. חנן החל לדווש לאיטו (גם לו אזל החשמל אם כי לא לחלוטין בינתיים). אני לסירוגין דיוושתי לסרוגין הלכתי. כאשר עבר טרקטור ונגרר עליו תאיילנדיות חביבות שהציעו לי ולאפניי טרמפ למושב שמחתי עד מאד. הכי היה כיף לעשות לחנן שלום מהנגרר בעודו מתאמץ בעלייה (הוא השתמש בשארית הצבר לנסות ולעקוף אותנו, בכל זאת טרקטור, אך התייאש לבסוף)

.
בהגיעו למושב חיכיתי לחנן בעודי עושה מתיחות. חנן הגיע ויחד הלכנו לביתו של גיל קופר חבר של אבא מהסקר הארכיאולוגי.
שוב, הריטואל של לינה בצליווזציה, מקלחת טובה ארוחה ושינה במיטה רכה.

יום שישי
למחרת חנן תיקן את הפנצ’ר בעגלה. קיבלנו מגיל צידה לדרך של תמרי נור (גיל לא הבין איך אנחנו יכולים לאכול את הזן המג’ול “סוג של פצצת סוכר”).

נסענו על כביש הבקעה צפונה. זה חבל ארץ מקסים שהרבה פחות מוכר. נופים יפים, הרבה דקלים, כמה קטעי כביש מסוכנים (כביש בלי שוליים).
עשינו עצירת מנגו בתחילת מעלה שבלי.

נכנסנו לבית שאן. בפתח בית שאן על כביש 90 קידם אותנו שלט המכריז על “ארץ המעיינות”. רעיון מודרני – למתג מחדש את האיזור היבש והלח הזה… האמת – לא ידעתי שיש פה הרבה מעיינות.

לקראת הצוהריים הגענו לקיבוץ נוה איתן, מקום משכנם של יובל ופז חברים של דרור. התקבלנו בהכנסת אורחים מדהימה. כיון שהיה זה כבר חג סוכות הוזמנו להיות האושפזין בסוכה.
פז ויובל גרים יחד עם ערן בבית ילדים שעבר הסבה לבית מגורים מדהים, עד שיבנו את בתיהם בשכונה האקולוגית בקיבוץ, שיובל מנהל את הקמתה.

ארוחת צוהריים משובחת של סלט לחם וטחינה. חנן עזר לערן להקים סוכה נוספת על הגג אני נסעתי עם יובל לקטוף פרחים לשבת. [תמונה של הפאנל עם הפרחים]. ההכנות נמשכו במרץ להספיק הכל לפני כניסת שבת המלכה. [יובל ופז בתהליכי התקרבות לדת].
ארוחת שבת כהלכתה, שיר השירים, תפילות ארוחה משובחת, סיפורי שבת (במהלכם נפלה עלי עייפות שלא יכולתי להתנגד לה).

ֿֿֿֿ

יום שבת
בעצת יובל עשינו טיול לנחל מצר (נראה לי שזה השם אני לא בטוחה) נחל עם מים (דבר נדיר לצערי בארצינו) הנמצא בקרבת הקיבוץ. טבילה קצרה בנחל, חזרה לקיבוץ, פרידה נרגשת מיובל ופז לאחר הודיה על האירוח הנפלא ואנחנו בדרכינו לכבוש את הכנרת.
כיון שהיה יום מעונן חסכתי בחשמל ודיוושתי ברוב הדרך (גילתי שאופניים יודעות לעלות עליות ביום שישי גם ללא עזרת המנוע…). הגענו לצומת צמח וחיפשנו חוף להתמקם בו. נכנסו לקיבוץ מעגן שם תידרך אותנו בחור נחמד איך להגיע לחוף ממש נחמד וללא תשלום (בדיוק ממערב לקיבוץ, ליד מבנה בית ספר כלשהוא הצמוד לא, מאחורי מתקן כלשהוא של מקורות).
בחוף הייתה משפחה אחת שבדיוק עזבה כך שהיה לנו את החוף לעצמנו. בנוסף הם השאירו לנו אוכל.
הגענו לכנרת, כבשו את היעד. אפשר לחזור הביתה.

התוכנית המקורית הייתה להשתמש שוב בשירותי אבי שיסיע אותנו חזרה אבל החלטנו שסיום הרבה יותר ראוי לטיול זה היה לרכב חזרה הביתה (ואז גם נגיע לים התיכון וכך נטייל בין כל הימים של ארץ ישראל).
ארוחת ערב אחרונה שבישלנו בטיול. סוף סוף נאכל מרק הבצל (“החמת” בשפת שדה בוקר) עם פסטה שקיבלנו מהמטיילים הקודמים בחוף.

תחילת המסע – יום האפס

יצאנו לפנות בוקר מבני ברק (התמזל מזלנו והשעון הועבר לשעון חורף כך שזכינו בשעה שינה נוספת).
בתוך הג’יפ נסע הטריילר והפאנל ושתי זוגות האופניים היו על מתלה בחוץ. עקב חשש לגורל האופניים חנן הופקד על הנהיגה ויערה הופקדה על שלמות מתקן האופניים וכמובן על שלמות האופניים. הנסיעה עם ראש מופנה אחורה אינה נוחה כלל אך הוכיחה את עצמה כנחוצה עד מאד. באזור ב”ש נראה כי זוג אחד השתחרר ושני הזוגות נדחסו לתוך הגי’פ. הגענו למדרשה (שדה בוקר) אבא שלי הצטרף בתפקיד הנהג (כהרגלו בקודש…), יערה נדחסה בין טריילר, פאנל סולרי ושני זוגות אופניים (מה שהזכיר לה נסיעות טיפוסיות מאפריקה)

הגענו לאילת, התמקמנו בחוף האלמוגים ופצחנו את הטיול ביום של רביצה מבורכת. כבר עם מיקום המערכת נגשו עוברי אורח לשאול לגבי המערכת, דבר שיחזור שוב ושוב בהמשך הטיול.
יום הבטלה עבר בנעימים, טבילות בים, ביקור של זוג חברים וביתם שנופשים באילת, טלפונים לארגון החתונה (למה אנחנו אף פעם לא עושים דברים בזמן?…), ביקור של זוג שמכירים את חנן מקורס בניית טורבינה רוח שהוא העביר, מהם קיבלנו עצות בחינם על איך להחזיק חיי נישואין, ורביצה ארוכה מתחת לצלייה שארגנו על חשבון רשות שמורות הטבע.

יום אחד
תחילת המסע החלה בתקרית שערערה את קיום הטיול וקיומו של חנן (וכן זה דרמטי כמו שזה נשמע). לאחר נסיעה של חמישה ק”מ באיזור נמל אילת, הונטיל באופניו של חנן התפוצץ, הפנימית יצאה ממקומה, הג’אנט החשוף נוגע באספלט ולא מאפשר אחיזה מספקת, כידון לימין, כידון לשמאל – והתרסקות כואבת במיוחד… בגלל החיבור הגמיש של הטריילר, לציר הגלגל האחורי, הטריילר לא מושפע ונשאר עומד על 2 גלגלים. האופנים יחד עם הטריילר וחנן הועברו לצידי הדרך. חנן, לאחר חבישה פציעיו לקח את זוג האופניים התקין ונסע לעיר אילת לחפש צמיג ופנימיות לרכישה. באותו זמו יערה התמקמה תחת הצל של הפאנל הסולרי (ממש רב פעלים הפאנל שלנו), וענתה לשאלות סקרנים.
לאחר הרכבת הצמיג והפנימית חזרו לרכב על הסוס (האופניים).
מקום ארוחת הצוהריים נקבע לדקלי דום, המקום הצפוני ביותר בעולם פה גדלים דקלים אלו. המעבר מכביש לדרך הייתה קשה אך לאחר נסיעה של כקילומטר וחצי בדשדש לכיוון הדקלים. בנסיעה זו סוף סוף השיגה יערה את חנן!!! לאחר ארוחת צוהריים קלה שכללה לחם, ירקות, טחינה (לחנן) ודבש החליטה יערה לשחזר את הטיפוס על דקל הדום מהטיול פני שש שנים. במהלך הטיפוס חשבתי שזה יהיה די טיפשי לצאת למסע אופניים ובסוף להפצע מנפילה מעץ… עם תום הטיפוס ותיעודו חזרנו לכביש הראשי. המנוע של יערה החל להשמיע קולות של שטיח (קרי לא לעבור). יערה הצליחה לנסוע מס’ ק”מ ללא עזרת מנוע עד שהתייאשה מול תמנע.

עשינו הפסקת טעינה בתמנע. היה כיף להתבטל שלוש שעות שעות, להסתכל על ההרים.
עם טעינת הסוללות ורדת החשיכההחלנו לנסוע. לדווש בלילה זה לא בטיחותי בזה אין ספק אבל לנסיעת לילה יש יתרונות רבים (שנכון שאין לכך שום משמעות אם אתה מתרסק…)., מזג האויר נעים, הכוכבים מדהימים, לא רואים אם זה עליה או ירידה(רלוונטי ליערה). עישנו הפסקת שוקו ביוטבתה. מעולה לא היה השוקו טעים יותר. .. ללוטן הגענו כבר בשעות הערב המאוחרת. הגענו לדירה של נטע ונועם, התקלחנו והתרסקנו, הפעם על המיטה.

יום שתיים
היום השני (או שלישי, תלוי איך סופרים) הוקדש לשידרוגים של המערכת הסולרית בבית המלאכה של קיבוץ לוטן (חנן) ובטלה (יערה). יערה עשתה טיפול וואצ’ו (שיאצו במים), היה פשוט מעולה, תחושה האי גרוויטציה, המים העוטפים, הרוגע. חנן קיבל עיסוי. בערב טיפסנו לתצפית על אחד המגדלים בקיבוץ .

את הלילה העברנו בכיפה האקולוגית מספר שמונה

[חנן] שכונת הכיפות שבקיבוץ כמעט בתהליך סיום.נשכונה מורכבת ממספר בתים, כיפות גיאודזיות עם פתח סטייל איגלו (טוב, קח חצי כדור ותוסיף לו פתח ‘ח’ ווואלה – יש לך איגלו) בנויות ממבנה המורכב מלבנות קש מצופות בוץ, על שלדת פלדה, ובסיס בטון עם רצפת חצץ. הבנין בנוי ברובו מחומרים שמקורם בסביבה הקרובה (קרי: אדמה) ולכן עלות הזיהום הכרוכה בבניתו נמוכה, ושיטת התכנון של המבנה מבוססת על עקרונות המבנים הסולריים פסיבים, שמכוונות את הפתחים, הצללת החלונות, והמסה התרמית של הקירות השונים למצב של צורך במינימום אנרגיה נוספת (מיזוג, אוורור) על מנת להשיג תנאים נעימים למחייה. התכנון פה אינו מושלם, ונועם אילן – המארח שלנו – שגר בכיפה בשכונה במשך השנה האחרונה (הכיפה הראשונה שסוימה אם אני לא טועה) ישן בחוץ לעיתים כי היה נעים יותר. יש מה לשפר – אך השיטה ידועה ועובדת.

יום שלישי – העליה להרים
אחד הדברים שגורם לך טיול אופניים הוא הערכת הדברים הקטנים, כבישים סלולים, שרירים לא תפוסים, מנוחה, צל, מים, חשמל (טוב זה רק כי אני נוסעת באופניים חשמליות) וביחוד מישורים (וירידות כמובן).
היום השלישי החל בטיפוס לרמת ההר. כן, גם לאופניים חשמליות קשה בעלייה, בייחוד עם מחובר להם טריילר.

חשבתי שיהיה לי המון המון זמן פנוי. נסיעה של שעתיים עד ארבע שעות ושאר היום לעצמי. זמן לקרוא, לכתוב, לחשוב אבל הזמן בטיול מתמלא לו בחויות, אנשים, נופים, צורות חיים אחרות. מפליא איך הזמן מתמלא לו מעצמו מבלי שיש לך מושג ממה יוליד יום. כל כך שונה מהשגרה שלי, בה כל בוקר (או לילה תלוי בשבוע) אני נוסעת באותה דרך לאותה עבודה שגם בה יש את היחדיות של כל משמרת אך עדיין הקונספט הכללי די חוזר על עצמו. פה כל יום מתחיל חלק. יש כיוון כללי. לרוב כיוון גיאוגרפי.

בינתיים אנחנו הגענו לים המלח, ויש לי עוד כל כך הרבה חויות להעלות על הכתב…

אז נחזור ליום השלישי. (זה נראה כל כך רחוק…). אני את רוב העליה הצלחתי לעלות בעזרת המנוע החשמלי ופידולים. אך היו שלבים בהם נשברתי והלכתי.
לחנן לעומת זאת היו חיים קשים יותר, נוסף על טריילר השוקל כ- 70 ק”ג המנוע של האופניים שלו מתחיל לעבוד רק מ – 6 קמ”ש (וזאת במטרה לחסוך את כמות החשמל הגדולה הכרוכה בהאצה והגדלת הטווח בחשמל הנחסך, דבר המעולה למישור או לעליות מתונות אך לעליה חדה כמו זו (300 מ’ על שישה ק”מ) זה מהווה בעיה תפעולית קשה) כך שאת רוב העליה פרט לקטעים ספורים של מישור הוא נאלץ לדחוף את האופניים יחד עם הנגרר במעלה ההר. כמובן שהגעתי לפניו לסוף העליה – הר עיט. החלטתי לעלות לתצפית כדי לראות את חנן. באיזור התצפית היה מוצב צבאי, החיילים שמחו לראות אתי (הם נראו די משועממים) אבל שהתקרבתי למגדל תצפית הם יעצו לי להתרחק כי יש חשד למוקשים באיזור (והרי עוד דרך טפשית להפגע במהלך טיול אופניים…).
חנן הגיע לסוף העליה תשוש קמעה אך עם שמחת ההשג.

שנינו היינו מאושרים לגלות שאחרי העליה המתישה הופיעה ירידה מתונה שב Continue reading →

למרות הכותרת המפוצצת, מדובר תכלס ברעיון שהתחיל מיערה, להמיר טיול להודו בטיול אופניים בארץ. מכיוון שיערה רוכבת די חלשה, היא הציע לקחת את האופניים החשמליות שלה לתגבור, מה שגרר מחשבה מיידית על נגרר סולרי, רעיון שחבר כבר הציע לי לפני זמן מה.

אז הנה , מחר אנו מתחילים לרכב מאילת (שמש בגב) עד ים המלח, או צפונה – תלוי בהספק שלנו (ושל השמש…) .

הנה המערכת –

האופניים הגוררות (האדומות) הן אופניים סיניות פשוטות (600 ש”ח) עם מזלג קדמי שהוחלף כדי שיהיה ללא שיכוך, בלי בולם, ומנוע חשמלי שמגיע עם החישוק והשפיצים ורק צריך להחליף במנוע הקיים, מדגם BL-36 של  wilderness-energy. המצברים נמצאים בנגרר, 3 מצברי עופרת חומצה לפריקה עמוקה של rostec , 20Ah 12V בטור, נטענים מ-6 פאנלים סולרים של 20 וואט כל אחד. כל זוג פאנלים מטעין מצבר אחד, דרך בקר טעינה מתאים. הפאנלים הסולריים והבקרי טעינה נקנו מסולאר-פאוור , המקום לקניית מערכות סולאריות בישראל.
האופניים הנ”ל נוסעות כ-20-25 ק”מ על מצבר של 8.5 Ah , כך שהמצבר הזה מספיק לכ-50 ק”מ של נסיעה ללא דיווש. מכיוון שאני מתכוון לדווש, אני מאמין שאוכל לסחוב גם 80 ק”מ אם ארצה. ה-BL-36 הוא קיט פשוט, שאינו מכיל את האפשרות להשתמש במנוע כגנרטור במקרה של בלימה, באופן רגעי או באופן רציף בירידה תלולה (regenerative braking). לעומת זאת, הקיט השני – האופניים של יערה – הם הקיט הכי מתקדם (טוב, חוץ מ-wavecrest שמוכרים ב-3000$ את ה-tidalforce אבל זה ממש מחוץ לליגה שלי) שניתן להשיג – ה-bionx,  וכוללים בדיוק את האפשרויות הללו. לכן בירידות תלולות, אני אחבר את הנגרר לאופניים השניות ואשתמש ב- regenerative braking שיעזור לבלום את ה-80 ק”ג הנוספים (אולי טיפה פחות) של הנגרר הסולרי. הנגרר עצמו הוא קנוי, מ-carryfreedom שבונים דברים נפלאים אי שם באנגליה.

הנה תמונות נוספות של הנגרר, סגור (במצב נסיעה) ופתוח – מכוון אל השמש, במצב מנוחה.

טוב. אני רוצה לבנות נגרר סולרי ולעשות טיול אופניים חשמליות בארץ.
מאיפה מתחילים?

יש את החברה האלה –  אבל אני רוצה נגרר, כמו של הבחור הזה – עגלה עם 2 גלגלים נגררת עם פאנל סולרי מכובד עליה, 130-100 וואט, כך שאפשר להרביץ 60 ק”מ ולחכות עוד יום באיזי בצל עד לטעינה מלאה, ומהשארית גם להפעיל את ה-labtop לכתיבה יוצרת. הטבע תמיד מביא מוזה.