חנן נסע ירוק

לפני זמן קצר (מתי זה היה? אממ… יערה בטח תדאג להזכיר לי) התחתנתי עם היערה הנאווה.
החתונה התרחשה בחוות “חווה ואדם שעל יד מודיעין.
המקום הוא חווה אקולוגית חינוכית המעבירה סדנאות לתלמידי יסודי ותיכון , חוגים לכל הגילאים ופעילויות שונות בחגים וחול המועד המיועדים לכל המשפחה ומטרתם אחת – לחנך וללמד את אהבת הסביבה ולספר על החלק שלנו בה. או במילים שלהם:

“החזון שלנו הוא קהילה ויחידים מודעים , בעלי ראיית עולם רחבה הלוקחים אחריות על עצמם ועל סביבתם וחיים בשלום עם עולם החי, הצומח, והדומם.

אנו מאמינים כי הדרך להגיע לחזון הינה באמצעות עצירה, אפילו לרגע , ממרוץ החיים השוטף לשם “לקיחת אוויר”, שהייה בטבע ולמידה ממנו, התבוננות אמיתית בעולם וחוויית המציאות בעזרת החושים ובאמצעות עבודת כפיים.

אנו מאמינים כי אנשים המבינים את המערכות בטבע ובחברה, המודעים לעצמם, הפתוחים ללמידה ולהתנסות, הנם אנשים מאושרים יותר כמו גם אנשים המסוגלים להעניק אושר לזולתם.

מעולמם של הילדים ניגע גם בעולמות נרחבים יותר.”

המקום נפלא, עם מראה יחודי. הוא כל הזמן בבנייה – אז אני צופה שהוא אפילו ישתפר. יערה נדלקה על המקום, ושנינו שמחנו שחלק מכספי החתונה יתגלגלו למקום כה נפלא. ההכרות הראשונה שלי עם המקום הייתה התקנת טורבינת רוח קטנה (לא שיש פה הרבה רוח, אך מכיוון שהמקום מלמד על יצירת חשמל באופן בר קימא, הוחלט שראוי שתהיה פה דוגמא לניצול אנרגיית הרוח כמו גם אנרגיית השמש שתורמת את החלק המשמעותי של החשמל לתפעול השוטף של החווה) עם חברת solarpower .

מספר תמונות נבחרות
למי ששוקל להתחתן בחווה.

לכל בחברים והמשפחה ששימחו אותנו בהגיעם לארוע שלנו,

אוסף כל התמונות שצולמו בחתונה.

וידאו יהיה בקרוב – כשיהיה נעדכן את כולם.

עוד כמה הערות אולי, לגבי הסיבות שבחרנו לערוך את החתונה כפי שהיא.
אני פעיל סביבתי כבר מספר שנים, לעיתים יותר ולעיתים פחות, אך מאז שהתחלתי ללמוד על החשיבות של מעשי, וההשלכה שיש לתרבות ה”השתמש וזרוק” שלנו – אין דרך חזרה. כמו במשל אפלטו והמערה, ברגע שמבינים שיש נזקים מתמשכים לדרך בה אנו צורכים את העולם, נוסעים ממקום למקום, קונים אוכל , בונים את בתינו ומאירים את רחובותינו אי אפשר באמת לחזור ולהביט על הצללים ולהסתפק בהם. אבל כמו בכל דבר אחר – צריך תמיד להפריד בין העיקר לתפל. אכן, אין קשה מזה. שלל מאמרים ומחקרים, הגובלים בין ספקולציות מטורפות לאמיתות מפחידות מקיפות אותנו. מה נכון? מה חשוב לעשות? פלסיק או נייר? חשמלי או ביודיזל? אורגני המגודל בניקרגואה, או לא אורגני המגודל בעמק יזרעאל?

שאלות חשובות. אין לי תשובה לרובם, אך ברור שישנם דברים ברשימה הזאת עם השפעה גדולה יותר, וישנם דברים עם השפעה זניחה יותר. שימו לב שלא הזכרתי כלל פלאפונים סלולריים, מכיוון שלמרות חוסר אהדתי את התרבות שהמכשירים הנ”ל יוצרים, תרבות שלניתוק מהסובבים אותנו והעדפת תקשורת עם מצלצל אלמוני מבן שיח העומד מולך, ואני אכן לא אוהד את התרבות הנ”ל, הנזק שגורמים הפלאפונים אינו מוכח, ויותר מכך, הבורות בהבנת עוצמת הקרינה וההבדל בין קרינה בלתי מייננת – כזאת שלא מוציאה אלקטרונים מהמולקולות השונות המרכיבות אותנו – לקרינה מייננת, ועוצמות שידור, כמו העובדה שהעוצמה של פלאפון על יד האוזן גדולה בכמה מונים מזאת שאנו סופגים מהאנטנות, ויש צורך ביותר אנטנות (עד גבול מסוים – מה שנקרא אופטימיזציה של המערכת) על מנת להקטין את עוצמת השידור של הנייד שלנו ואת סכ”ה הקרינה הלא מייננת שאנו סופגים. כל אלה לא נלמדים על ידי הקהל שכמו בציד מכשפות קופץ על כל מאמר וכל פוליטיקאי המצתרף למלחמה וממהר לבכות על מר גורלו ועל האנטנה השטנית הנמצאת על גג ביתו בעודו עונה לשיחה בסלולרי שלו. והי – אולי יש אמת, ואני תמיד בעד עיקרון הזהירות, ובאמת מבחינתי לסגור את כל האופרציה עד שיוכח אחרת. אבל עדיין לא ראיתי אף אחד שמתלונן נפטר מהסלולרי שלו לטובת “בריאותו”… אבל אני סוטה מהפואנטה – והיא, שיש כל כך הרבה, כל כך הרבה אפילו לא מתחיל לתאר את זה לצערי, של נושאים אחרים סביבתיים ובריאותיים שראוי להתעסק איתם קודם כי ההשפעה שלהם היא ברורה והרסנית ודורשת את מלוא משאבינו לשם פתרונה.
חתונה. כן, כל זה התחיל מחתונה.
טוב, אז מה הפואנטה בחתונה אקולוגית אליה כולם מגיעים ברכבים פרטיים מזהמים?
כמובן לא דרך ההגעה… אבל החתונה כללה מזון צמחוני, ואנרגיה נקייה, ומימנה בצורתה הצנועה המשך פעילות של מוסד חינוכי שיגדל דור המחובר יותר למורשת האקולוגית של המין האנושי, ואלה לטעמי החלק הארי של הפעילויות החשובות והנושאים המשמעותיים על סדר היום הסביבתי.

חינוך, אנרגיה, מזון, תחבורה … לחתונת הכסף אני מבטיח תחבורה חשמלית שתוטען ע”י פאנלים סולריים וטורבינות רוח…

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: “הערכה עצמית”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה “אותנטיות”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא “בגרות”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן. אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.
היום אני יודע שלזה קוראים “כבוד”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי, מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה לבי קרא לזה- “גישה אגואיסטית”.
היום אני יודע שזה “אהבה עצמית”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה”מגה” פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה “פשטות”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים “צניעות”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכול.
היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים “שלמות”.

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי, ולזה קוראים “לדעת לחיות”.

לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים.
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות חדשים.

(צ’ארלי קרא את השיר במסיבת יום הולדתו ה- 70 ב – 16 לאפריל 1959)