כרגיל, התרגום של מרום גולן לוקה בחסר.
הילדים של מחר, לעומת זאת, מציג בצורה מושלמת חלק מהבעיות של העולם הקפיטליסטי והמבולבל הזה. התקווה. התקווה, מגולמת ע”י תינוק בעולם עקר, עולם ללא ילדים זה 18 שנה, בו לא נשמע צחוק ילדים או בכי תינוק. עולם בו איילים מטיילים בחופשי בבית הספר המוזנח, חסר החיים. בתוספות המצורפות לסרט, ישנו קטע בן 27 דקות עם הכותרת ” האפשרות לתקווה” (the possibility of hope במקור, כמובן שזה לא התרגום של מרום גולן) לפחות ב-DVD בו אני צפיתי, וניתן לשמוע בו את נעמי קליין, Slavoj Žižek, James Lovelock, sociologist Saskia Sassen, human geographer Fabrizio Eva, cultural theorist Tzvetan Todorov, and philosopher and economist John N. Gray .
הקטע מתמצת את מה שהסרט מצליח להעביר בצורה כל כך טובה. איך איבדנו את התקווה. התקווה למשהו טוב יותר. ואיך, אנו מסוגלים להתאחד סביב אותו דבר אחד, שמחבר את כולנו – יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חרדים, נוצרים, מוסלמים, אפריקאים, אירניים, אמריקאים. ילדים. ילדים הם התקווה של כולנו. אחת הסצנות החזקות, אם כי הצפויות במיוחד, בסרט, כוללת בכי תינוק המשתק חיילים ומורדים כאחד באמצע קרב עקוב מדם. הלוואי שזה היה עובד ככה גם במציאות.
לכו לראות.
יש לסרט מקום מכובד מאוד ב-imdb
http://www.imdb.com/title/tt0206634/
אני משום מה לא התחברתי כ”כ לסרט, קשה לי לומר למה. אולי בגלל שתרם צפייתו שמעתי ביקורות טובות מאוד.
הבימוי, מעולה! הסצינות הארוכות והריאליסטיות, מעולה! המשחק, מעולה! ברם, השלם היה קטן מסכום חלקיו (לדעתי האישית כמובן).
דרך אגב, ה-“איחוד” הנפלא שאתה מתייחס אליו קורה במחתרת, וגם שם יש מזימות, תחכים ובגידות, בעולם הלא מחתרתי בסרט הגזענות גואה במימדים של שואה
אתה באמת בטוח שזה חזון כל כך אוטופי וראוי?
להתאחד סביב משהו יוצא דופן/ניסי/קטסטרופלי זה עיקרון שמוכר לעולם טוב, עיין ערך פיגועים. הבעיה שזה מחזיק מעט מאוד, צריך משהו קצת יותר משמעותי (כמו תכלית).
תכלית. אין ספק, שזה מה שאנו צריכים. סיבה לקום בבוקר. סיבה להילחם בשחיתות, להילחם בזיהום, ובמוות שתאוות הבצע שלנו מייצרת. כן. אתה צודק.
אני חושב שבאמת צריך לראות את “the possibility of hope” , שמתמצת ומספר הרבה יותר יפה ושלם את מה שכתבתי כאן.
ילדים דרך אגב הם משהו שכולנו (גם אתה אם אני לא טועה) מתאחדים סביבו. הילדים שלנו כמובן. הכוונה שלי היא שהתאחדות סביב ילדים בעולמנו אנו, בו הם לא משהו ניסי (לא באופן כמו שמוצג בסרט, ובטח שלא מקביל לפיגוע) היא פתח לתקווה. אני רואה את זה כל הזמן, עם חברים וחברי חברים שפתאום מתענינים או מזדעזעים מהמצב הסביבתי-חברתי (טוב, בדרך כלל הסביבתי – כי עם המצב החברתי כבר השלמנו. כשנולדנו נראה לי. זה בגנים כנראה) ושואלים אותי “איל אפשר לפתור? האם הכל אבוד?”. אני מאמין שלא.
אני חוזר ואומר: להתאחד סביב משהו יוצא דופן/ניסי/קטסטרופלי זה עיקרון שמוכר לעולם טוב, עיין ערך פיגועים. הבעיה שזה מחזיק מעט מאוד, צריך משהו קצת יותר משמעותי (כמו תכלית).
לא חסרות סיבות להתאחד סביבן, הצלת הכדור זה אחד מההייפים האחרונים, האם זה יחזיק? ימים יגידו – אבל זה כבר ממש לא קשור לסרט.