שבועיים וחצי אני פה, ולא תפס אותי הגשם פעם אחת.
טוב, עד היום. לאחר יום שלם של הליכה על נייר מגבת דחוף בנעליים (החלפתי כל 20 דקות בהתחלה, אח”כ זה נרגע) החלטתי לא עוד! תפסתי טרמפ לבוסטון לקחת את התיק אופניים/גב החדש שלי, של knog (אחלה תיק, אבל נראה לי שלקחתי את האחד בלי ה-universal joint בטעות), יחד עם בחור שעובד קיץ בחברה שהייתי בה – סטודנט ב-MIT, גר באחד מה-fraternities ה-alpha kappa phi gamma האמריקקים האלה. לא ברור. את הדרך חזרה לעומת זאת – התחלתי ב-subway. מאוד התלהבתי פה מהאופניים התחבורה ציבורית שבוע שעבר. אבל – תמיד טוב שיש אופניים מתקפלים. כי מה שלא שמתי לב, זה שב-green line של התחתית, אסור אופניים! אבל, ברגע שקיפלתי – בלי להכניס לתיק, או לקפל עד הסוף כולל הורדת גלגל וכסא – סתם, קיפלתי את ה- montague באמצע – השומר,שלפני רגע הוריד אותי מהרכבת, אמר – let him on – he got it folded! – אך. הלואי אצלנו. הייתי צריך פעם לריב בתחנת הרכבת בית יהושוע עם הפקח, כי הכידון בצבץ החוצה מהשק בד שעוטף אותם. בצבץ! כל כך התעצבנתי אז, שבסוף נסעתי הביתה על האופניים. ויוה לה פרנס! אה, ארה”ב!
גשם גשם
סוף שבוע בבוסטון – עצמאות בסגנון האמריקאי
מה עושים יום שלם בבוסטון? טוב, חצי יום, הסתובבתי בחנות של apple ובמספר חנויות אופניים.
אבל לאחר רביצה קלה ב-boston common נכנסתי לביתן התירותי של המקום, ונרשמתי לסיור רגלי לאורך ה-freedom trail.
הסיפורים הקטנים הם תמיד מעניינים.
כיפת בית המחוקקים של מסצוסטס מכוסה לה זהב. יותר ממיליון דולר של זהב אם להיות מדויקים. במקור, אלה היו עלי נחושת, אך מתישהוא זה שונה.
סמואל אדמס, מהבירה המפורסמת, היה פוליטיקאי מכוער ומסריח במיוחד (מסתבר שהתמונה על הבירה היא בכלל של Paul Rivere, גיבור אמריקאי אחר של מלחמת העצמאות – שפשוט נראה הרבה יותר טוב), שהרביץ את אחד מהספינים הראשונים בהיסטורית הפוליטיקה האמריקאית. כל עסקי מלחמת העצמאות התחילו סביב טבח שהתרחש בבוסטון. והסיפור שמוכר לכל אזרח אמריקאי הוא ההתגרות של החיילים הבריטיים בתושבי הקולוניה הבריטית המסכנים, שנגמרה בהרג של אזרחים חפים מפשע. אך הסיפור האמיתי מסובך יותר. למעשה, באותה תקופה היה מספר החברים בכנופיות בבוסטון גדול מהרגיל. רוב החבים בהם היו אזרחים שהפסידו את עבודתם לחיילים בריטיים, שקבלו אישור ל”עבוד מהצד”, וגבו שכר נמוך מהתושבים המקומיים, שכן זו לא היתה הפרנסה היחידה שלהם. סמואל אדמס לא התקשה לגייס את המובטלים המדוכדכים לשורות המהפכה – ה-sons of liberty כפי שכינו עצמם. באותו ערב, תקרית מינורית בין חיילים לתושב הקולוניה הדליקה מהומה, שלובתה ע”י קהל הכנופיות שהתאסף סביב. ההתגרות של חביר הכנופיות לא הפסיקה, והם זרקו אבנים על החיילים הבריטים שסרבו לירות בקהל הלא חמוש (הכל תמיד נשמע כל כך מוכר…). לבסוף, חייל בריטי חטף אבן בראש, החל לדמם, ובאקט של עצבים וטרוף ירה לזורק האבן ישר בראש. צעקות ה-fire! fire you cowards! fire! של הכנופיות בילבלו את החיילים, שחשבו שקיבלו פקודה לירות, והם ירו לתוך הקהל. והשאר – הסטוריה.
הנה מדריך הסיור, לבוש בבגדי חייל אמריקאי מהפכני.
הבחור מעביר את הסיור כבר 34 שנים, והיו לו סיפורים רבים ומעניינים לספר.
תמונות מהעיר –
סוף שבוע בבוסטון – שרותים “אקולוגיים”
בבוסטון נסעתי ישירות ל-Boston common, שהוא פארק בלב ליבה של בוסטון, בעצם המקום בו רעו עיזים, ערכו כנסים, ותלו מכשפות במאה ה-17 עת הוא הוקם (בוסטון נוסדה ב-1634). טוב, האמת שעצרתי בחנות של apple כי הייתי חיב לבדוק את ה-iphone 3g החדש. מדליק מאוד. ברגע שאיזה ספק סלולרי יביא אותו לארץ אני קופץ (או, כשמישהו יפרוץ אותו…).
בפארק התקיים איזשהוא ארוע גדול, וכמו כל ארוע, היתה שורה של שרותי הופעות כאלה, הנוזל הכחול הסטנדרטי, בתוך קופסת הפלסטיק הרגילה. ההבדל היה, שלמישהו היה מאוד חשוב לציין שאלה שרותים ירוקים.
הנה הכיתוב בהגדלה –
certified green? על מה בדיוק? החרא נכנס לנוזל כחול, אפילו אם הוא מיוצר בצורה נקייה יותר, עדיין לא יהיה פה קומפוסטציה. אז אולי הם עושים עם זה מתאן אח”כ? כלומר דואגים שלא יהיה מגע עם חמצן, ואח”כ יכניסו לתא אטום וישאבו את המתאן הנוצר? קשה לי להאמין. בעצם, נראה לי די שטוטי כל השיטה. ידוע כבר זמן רב ששרותי קומפוסט הם הפתרון מספר אחד לטיםול בפסולת אנושית. ספר נפלא של ג’וזף ג’נקינס, שגם תורגם לעברית, לימד אותי הרבה – ואף חייתי עם שרותי קומפוסט במשל שנה בפרדס חנה.
למעשה, כבר יצא לי לראות חברה ישראלים שמספקים שרותי קומפוסט ניידים לפסטיבלים (בבומבמלה האחרון). קומפוסט זה כזה שיטה פשוטה, נקייה ויעילה. הרי פה כל מה שהמשתמש צריך לעשות זה לפזר נסורת! לא להוביל את הערימה למקום הקימפוסט או שום דבר אחר. לכן, שרותי קומפוסט בארועים זה אחד הדרכים הטובות לדעתי להחדיר למודעות את השיטה הפשוטה, והחסכונית במים, של טיפול בהפרשות אנושיות. מעגל סגור, מינימום אנרגיה, מינימום השקעה… טיפול ביולוגי. אולי צריך למכור את זה תחת פתרון ביו-טכנולוגי? אז זה בטוח יתפוס!
סוף שבוע בבוסטון – אופניים ותחבורה ציבורית
מכיוון שהארכתי בשבוע את שהותי בארה”ב, התפנה יום שבת לתירות. אז נסעתי לבוסטון.
כשהגעתי למסקנה שלא אוכל לשכור אוטו בשהותי פה, אז בררתי לגבי התחבורה הציבורית באזור בוסטון והסביבה.
ההוסטל שלי נמצא כ-30 ק”מ לבוסטון, והתחבורה הציבורית הטובה נגמרת ברדיוס של 10 ק”מ מלבה של בוסטון. קצת כמו אצלנו. להבדיל אלפי הבדלות, שכאן יש רכבת תחתית, ואחלה שבילי אופניים. מחוץ לבוסטון ישנם אוטובוסים, שתדירותם נמוכה (פעם בחצי שעה או שעה) אך יש עליהם מתקן שאני שמעתי על נפלאותיו כבר רבות, אך עיני לא זכו לראות. מתקן לנשיאת אופניים על גבי אוטובוס! לא מתקן לאופניים מתקפלים (למרות שאלה מתקפלים), לא הכנסת האופנים לתוך האוטובוס, לא הכנסת אופנים גוזלת זמן לתוך תא מטען עם צופר של מכיר חצי כרטיס נוסף לפי מצב הרוח של הנהג, אל מתקן פשוט, ואלגנטי להלבשת האופניים מלפני הפגוש, תוך כדי שהנהג רואה את הרוכב, בתהליך שאורך 15 שניות, וזה רק כי אני לא מיומן ופעלתי לפי ההוראות שקראתי באתר של ה-MTBA…
התהליך: מושכים ידית ומורידים את המתקן, מניחים עליו את האופניים, ומושכים את ידית התפיסה ומלבישים אותה על הגלגל הקדמי. זהו. אני מודה, שהסתכלתי על האופניים בחשש כשנסענו על הכביש המהיר, או (בעיקר) בעצירות פתאומיות, אבל – זה מתוכנן היטב. כך נראה המתקן מנקודת ראיית הנהג (או הנוסע ליד הנהג) –
על המתקן מקום ל-2 זוגות אופנים, וה-MTBA התקינו אותם לפני כשנה, ומצפים בקרוב לסיים להתקין אותם על כל האוטובוסים והקווים של החברה.
ישראל בשביל אופנים נלחמים כבר זמן רב להביא מתקנים כאלה אלינו, כמו גם לאפשר העלאת אופניים על הרכבת, אך הרשויות ומנהליהן סובלות מקוצר רואי כרוני…
שבילי אופניים ב-Masachussetss Ave. המחבר בין הפרבר הקרוב, Lexington, לליבה של בוסטון:
על המדרכה ליד, מסומן סימון שאוסר על נסיעת אופנים!
זה, לעומת הכסתח של רון חולדאי, שמסמן ברוחב לב שבילי אופניים על מדרכות, ומתעלם מהפתרון הנכון של שביל יעודי לאופניים בצד ימין של הכביש, למשל כמו פה, מצד שמאל לחניית הרכבים. ואני בטוח שגם בבוסטון היו כבישים שבהם הגיעו לפתרונות יצירתיים כדי לאפשר לאופניים הנקיים והחיוניים לתפקוד התחבורתי התקי של העיר להכנס, כמו הפיכת רחובות לחד סטריים כדי לשחרר מקום לשביל, וכדומה.
להתראות אודי
איזה יום. אני תקוע בבוסטון, וחברי חוזר בארון מהשבי. האם ידענו שהוא מת כל הזמן ורק קיווינו? אני לא יודע, אני מניח שאני קיוויתי כל הזמן שהוא באמת יחזור חי. איזה חיים מטורפים. שנתיים של המתנה. שנתיים של תקווה. נעלמים ברגע. אבל – לחלקנו החיים מתחילים עכשיו. אני חושב שההחלפה לא הייתה לחינם. הרווחנו חיים. חיים של משפחת רגב וגולדווסר שחזרו למסלולם. אלה היו שנתיים של מוות בשבילהם. שנתיים שנמחקו מהפרוטוקול. האם יהיה יותר טרור בגלל ההחלפה הנ”ל? האם זה יעודד חטיפות? מתי לעזאזל החטיפות הפסיקו בדיוק?? אני יושב פה, בערב, מול . Larry King ושדרנים אחרים, שמכריזים על ההחלפה כעסקה מחורבנת. ברור שהיא מחורבנת! אבל זה לא אומר שהיא לא הייתה הכרחית. מה אתם מציעים? שנשאיר 2 משפחות מתות? כמו שאר משפחות החטופים שגורלם לא נודע? החיים ממשיכים מתי-שהוא, כי כבר יש יאוש מחדשות, וקבלה של המצב. קבלה של מוות באין ידיעה אחרת. אך הזמן עד אז הוא מוות לכל דבר. ואת זה הצלנו פה. החלפנו שני משפחות תמורת סמיר קונטאר וחבורתו. רוצח שפל. אם היה לנו חוק שמאפשר – גורלו היה מוות. אבל עובדת היותו חי, הצילה חיים נוספים. כן, יש את האפשרות – הסבירה לחלוטין – שהוא יתקוף שוב. אך אם לא הוא – מישהו אחר. ממש לא חסר לחיזבאללה ושאר המחבלים אנשים שישמחו לתקוף את האויב הציוני.
הנושא העיקרי בחדשות – נפט, וטרור.
כן, האמריקאים מבינים רק שפה אחת. כסף. אבל – כרגיל, הם הולכים מקצה לקצה. הכתבה העיקרית היום בחדשות – US airlines מעבירים סדנא למספר טייסים שאמורה להדגיש חסכון בדלק – נשמע טוב, אך מדובר בחסכון מסוכן בדלק. שמטרתו כמובן לחסוך בעלויות – כרטיס טיסה מכסה ברובו – 70%~ – את עלות הדלק. כשמחיר הנפט עולה בטרוף, לא פלא שהם מנסים לחסוך. אז חברת US airlines בעניין של ללחוץ על הטייסים לחסוך. אז הטייסים פרסמו מכתב בטלוויזיה, בו הם מדגישים את הסכנה הבטיחותית של לטוס על הקצה. לא פלא שהטלוויזיה עסקה בזה בטרוף. מה עוד? כל הפסקת פרסומות מלאה במילה אנרגיה. מלאה! Exon Mobil, BP, מפרסמים בטרוף את דאגתם לפתרונות – רכבים חשמליים, energy diversty – you name it! מסתבר – שהם בעסקי אנרגיה נקייה… כן… ברור. מקצה לקצה. לקצה.
Space -Air museum ליד דאלאס
טוב, סופשבוע טסתי לביקור הדו שנתי שלי אצל אחי שבנכר. בניסיונותיהם להשתלט על ארה”ב, החליטו אחי ואשתו לרכוש דירות בשני קצוותיה של הארץ הנרחבת, מסן פרנסיסקו עד וושינגטון הבירה. הסופ”ש הזה אחי אצל אשתו בצד המזרחי, אז טסתי לכאן. בסן פרנסיסקו כבר הייתי 3 פעמים, לא שמזיק עוד – עיר מדהימה – אבל למה לא לגוון? נסענו לגן החיות הלאומי, ואח”כ לחלק השני של Smithsonian Air-Space museum שמכיל נפלאות רבות.
ה-PathFinder, האבא של המל”ט הסולארי הכי מרשים שאי פעם נבנה – ה-Helios, על ידי חברת AeroVironment (שלחתי להם בקשות לתעסוקה פעמיים ב-3 שנים האחרונות, ללא הועיל). על מלט”ים/מזל”טים סולאריים – בצד שמאל יש את הניסיון שלי.
הנה תמונה איתי, לרפרנס. אורך הכנף כ-56 מטר. ה-Helios הוא גרסא ארוכה יותר של זה – עם כנף של כ-74 מטר ומשקל של כ-1500 ק”ג! כנף באורך של airbus ומשקל של טויוטה קורולה…
אם אתם תוהים למה יש מרעום בקצה של המטוס הזה, אז זה קשור לכך שיש כוונת, חריר ו, נו , איך קוראים לחלק השני של כוונת סטנדרטית… בכל מקרה – זה מטוס קמיקזה יפני, דגם שלא “זכה” לטוס, ותוכנן ויוצר בסוף מלחמת העולם השניה
ואם כבר מלחמת העולם השניה, עדיין בצד של מדינות הציר – הנה טיל גרמני מתקדם שגם כן לא זכה לטוס, גרסא הבאה של ה-V2 של וורנר פון בראון – שימו לב לכנפונים – עשויים העץ!
אחד מההשגים הראשונים של Paul B. MacCready, שאחראי למל”ט הסולארי מלמעלה, הוא חציית תעלת למאנש ע”י מטוס מונע אדם –
זה החלק האחורי, הכנף, הפרופלור, ו, המנוע! כן זה כסא אופניים גאה, בתוך מעטפת מילר על גבי פרופילים מינימאליים מצופים קורות פחמן דקות
DuPONT הנפלאים שימשו להם כספונסר כנראה, או שהם רק הספונסר של הבאת כלי הטיס למוזיאון.
ה-gossamer albatros, שחצה את תעלת למאנש, נבנה בטכנולוגיה של טיסנים תחרותיים. מינימום משקל ומקסימום חוזק – בלי שום עמידות מיותרת. כלומר מבנה שמתוכנן לעמוד במאמצים האווירודינמיים, אך אם תשענו עליו במקום הלא נכון הוא יתפרק לחתיכות. היה קטע קטן שהוקדש כולו לנושא – הנה ניב נשען על קשת חשמלית גדולה ומכוערת במיוחד, שמיועדת לחיתוך קלקר לכנפיים (ולהבים של טורבינות רוח!)
זה מסוק דו רוטורי, שעל כל להב יש מן משטח איזון שלא ממש הבנתי את מטרתו.
הצעות? אולי צריך זווית מינימאלית של הלהבים כדי שהם לא יתקעו אחד בשני (הם מסונכרנים – כך שאם תשימו לב, הם חופפים אחד את השני, ובגלל הפרש פאזה לא מתנגשים)
והנה, הציפור השחורה, אולי המטוס הכי מדהים שנבנה אי פעם. בפרוש הקדים את זמנו. מתי לדעתכם יוצר המטוס הבא –
בשנות ה-60! מטוס ריגול אמריקאי זה עדין נמצא בשימוש היום! יוצרו קצת יותר מ-10 כאלה, והוא מגיע ליותר מ-3 מאך, ועף בגובה של 30 ק”מ… אחרי ה-U2 האמריקאים רצו משהו שאי אפשר להפיל. רצו – ומצאו. אני ואחי בילינו שעה בסקירה מדוקדקת של המטוס הזה. ועדיין לא ידעתי למצוא סיבה לכל פרט.
minuteman trail
מסתבר שיש לידי ב-Bedford את ההתחלה של שביל אופניים ייחודי, שנקרא minutman trail, ורץ על מסילת רכבת לא פעילה, שפשוט שפכו לאורכה זפת והפכו אותה לשביל אופניים/ריצה/רולר בליידס סלול.
ה-minuteman היו היחידה המיוחדת של הצבא האמריקני המהפכני. הם נשבעו להיות מוכנים תוך דקה לכל התקפה. בוסטון, כל עסקי שפיכת התה למים וכדומה – זה מקום תחילת המהפיכה האמריקאית, מלחמת העצמאות שלהם. לאורך השביל, המכונה גם America’s revolutionary rail-trail, ישנם שלטים המסבירים את נקודות הציון לאורך הדרך. אחד מהם מכנה את ה-minuteman ושיטת הלחימה שלהם “A cunning way of war”. מסתבר שהם נהגו להתחבא מאחורי שיחים, עצים ואבנים ולהפתיע את הבריטים, שמיצדם, כינו זאת “A cowardly way to fight” .מזכיר משהו… נו… על קצה הלשון. מענין אם אמריקאים בני זמננו חושבים על ההיסטוריה של לחימת הגרילה שלהם, כשהם נלחמו על עצמאותם, כשהם משביתים עמים אחרים שמיצדם נאבקים בהם באותה דרך. כנראה שכולנו התחלנו בגרילה. והתברגננו.
תמונות מהשביל:
הנה ה-montague swiss bike הזמניים שלי, מול כנסייה שמשית ב-Lexington.
בוסטון טרופית
ידעתי שאמור לרדת פה גשם, אז התכוננתי מראש עם ציוד רכיבה מתאים. אבל רבאק, חם פה כמו בת”א, ולח פה כמו בת”א, אז למה יורד פה גשם לעזאזל??
הנה הנוף לאורך המסלול היומי שלי –
ה-AMS מתקדם. אנחנו עוברים דרך כל הבאגים האפשריים כמובן. אתמול, זה התחיל עם טרנזיסטור ששולט על עוצמת הלדים בצג ה-LCD בפאנל השליטה במשאבות, שהיה PNP כשאמור להיות היה NPN. לא נשמע משמעותי, אבל זה גרם לפעולה הפוכה וחלשה מדי. זה מה שקורא כששמים את שני הסוגים בתאים צמודים באותה מגירה. קצת כמו לערבב ברגים ואומים אינצי עם מטרי. המשיך היום כשהיו דליפות במערכת השאיבה שהרכבנו אתמול, ובניסיו להחליף את גושי האלומיניום (clamps) שלוחצים על המשאבות, היה קשה לפתוח את הברגים. פשוט קשה מדי. עד שלבסוף הם נגזרו – ותאמינו לי, אין משהו מתסכל כמו מכונה של מאות אלפי דולר שתקוע בה בורג, ללא אפשרות חילוץ חוץ מפירוק על מנת לקדוח אותו. אך אני מגזים, כי התכנון היה טוב, ואפשר היה פשוט לפרק את החלק שנפגם ולהחליפו באחר. למה זה קרה? פשוט בגלל שבי שם ברגי אלומיניום בפלאנג’ אלומיניום. סגירה חזקה – והם נתפסו. עברנו לברגי פלדה, והיום הסתיים עם מכשיר מחווט, ומוכן לפעולה. הנה המפלצת –
ובמבט צד –
מפחיד הה? טוב, מחר צריך ללמוד איך להפעיל ת’עסק.
My first Travel-Blog
אני ב-suburbs של בוסטון, עם אופניים, ואני הולך להיות פה בשבועיים בקרובים.
זה לא תוכנן כך, אני מודה. במקור – תכננתי על שהות אצל דוד של גיסתי, ונסיעה 30 ק”מ באיזה אוטו קטן וחסכוני שאשכור פה (איזה dodge caravan פצפון). היו לי רתיעות, אך השתכנעתי שאוטו זה דבר הכרחי פה (אני 40 ק”מ מבוסטון, לא ממש בתוך העיר).
אבל, צרוף של טיפשות וחוסר מחשבה, הובילו אותי לגלות ביום ששי שאין לי רישיון. בעצם , אין לי רשיון כבר חצי שנה. איך לא שמתי לב? שאלה מצוינת. שמתי חצי לב. שילמתי את האגרה, אך לא עשיתי תמונה חדשה. יום ששי הספקתי לתקן את העוול, אך השביתה ביום ראשון לא איפשרה לי לקבל מסמך זמני (רשיון נייר) שמעיד על כך… טוב – עברתי מייד לתוכנית ב’, שכללה אופניים מתקפלים ומלון קרוב. לבסוף במקום להביא איתי אופניים מתקפלים, הוחלט שאקנה לחבר שממש רוצה, אסע איתם שבועיים, ואחזיר לו אותם לארץ. מגניב. אז אתמול, יצאתי לי משדה התעופה, ישר לסעיד והמונית, שלקחו אותי לחנות אופניים גדולה ומרשימה WheelWorks, שם הצטיידתי ב-Montague Swiss bike חדשים (צחוק הגורל – היה לי Montague MX שנגנב לפני שנתיים אחרי 4 שנות רכיבה עליזות…). סעיד יצא איתי להביט על חנות האופניים. הוא לא ביקר באחת מעולם כמובן. ו, שילמתי לו על זמנו (24$ לשעה, חצי שעה בערך בילינו בחנות). אח”כ חזרתי למונית, הופ למלון – ורכיבה קלה לעבודה. האמת – לא יכלתי לבחור כביש יותר מחורבן. שבוע של עבודות על הכביש (6 ק”מ לכל כיוון) ושום שביל אופנים או הולך רגל לצורך הענין נראים בצידי הדרך. מצד שני, הנהגים האמריקים מאוד אדיבים ופחדנים, כך שהם עוברים לידי בדרך כלל כשהם חצי גוף בנתיב הנגדי, או שלפעמים חלקם פשוט נשארים מאחור לאורך דקה או שניים עד שהם מוצאים הזדמנות סופר בטוחה לעבור!
הגעתי ל-Aerodyne, איפה שאני אעבור השתלמות בשבועיים הקרובים, על מכשיר למדידת הרכב כימי ופיסיקלי (יעני מודד את גודל החלקיקים) של חלקיקים הצפים באוויר, שידועים גם כארוסולים (aerosol). ג’ון ג’יין, התותח שמנהל את העסק, הספיק לעשות לי סיור אתמול. הוא הראה לי מכשיר המוכן לשליחה לסין, שם הוא מתוכנן להשתתף בניסוי “חי” של מדידת כמות הארוסולים באוויר של ביג’ין. ארוסולים יכולים להיות אחד מגורמי המחלות הנשימתיות העיקריות באוויר מזוהם. ארוסולים=חלקיקים, וכשמדברים על רכבי דיזל הפולטים מעט CO2, אך הרבה חלקיקים – מדובר באותם ארוסולים שהם ימדדו שם. מסתבר, שבחודש שלפני האולימפיאדה (עכשיו), הממשלה סגרה את כל המפעלים ברדיוס הקרוב לביג’ין. למען ינשמון הספורטאים (אולי צריך כבר לעשות אולמפיאדה מזוהמת, כדרך להגביל את ביצועי הספורטאים! צריך להתרגל, לשם אנונו הולכים בקצב הזה). בקיצור – זה “יום הכיפור” שלהם. בעצם זה יום כיפור ול”ג בעומר ביחד. המדידה תתחיל עוד שבוע (עד אז אני אתלמד על המכשיר הזה) ותמשיך לאורך כל תקופת הסגירה, ואח”כ כשידליקו את המפעלים שוב, היא תמדוד את העליה המהירה בכמות המזהמים. אולי המספרים המחרידים שיתקבלו, עם קורולציה לכמות האישפוזים הקשורים לקשיי נשימה וכדומה ידליקו את הנורה האינפרא אדומה שכבר הייתה צריכה להידלק מזמן… (טוב – סופר אדומה).
אז הבעיה העיקרית אם כן, תהיה לאכול נורמאלי כאן. חלב, בשר ושמן הם המרכיבים העיקריים ברב מסעדות המזון פה, ואני לא מחפש אף אחד מהם… אתמול אחלתי משהו מחריד במסעדה סינית, גושי ענק של סויה ברוטב חום שאמור להיות על בסיס שעועית אדומה.