אני ב-suburbs של בוסטון, עם אופניים, ואני הולך להיות פה בשבועיים בקרובים.
זה לא תוכנן כך, אני מודה. במקור – תכננתי על שהות אצל דוד של גיסתי, ונסיעה 30 ק”מ באיזה אוטו קטן וחסכוני שאשכור פה (איזה dodge caravan פצפון). היו לי רתיעות, אך השתכנעתי שאוטו זה דבר הכרחי פה (אני 40 ק”מ מבוסטון, לא ממש בתוך העיר).
אבל, צרוף של טיפשות וחוסר מחשבה, הובילו אותי לגלות ביום ששי שאין לי רישיון. בעצם , אין לי רשיון כבר חצי שנה. איך לא שמתי לב? שאלה מצוינת. שמתי חצי לב. שילמתי את האגרה, אך לא עשיתי תמונה חדשה. יום ששי הספקתי לתקן את העוול, אך השביתה ביום ראשון לא איפשרה לי לקבל מסמך זמני (רשיון נייר) שמעיד על כך… טוב – עברתי מייד לתוכנית ב’, שכללה אופניים מתקפלים ומלון קרוב. לבסוף במקום להביא איתי אופניים מתקפלים, הוחלט שאקנה לחבר שממש רוצה, אסע איתם שבועיים, ואחזיר לו אותם לארץ. מגניב. אז אתמול, יצאתי לי משדה התעופה, ישר לסעיד והמונית, שלקחו אותי לחנות אופניים גדולה ומרשימה WheelWorks, שם הצטיידתי ב-Montague Swiss bike חדשים (צחוק הגורל – היה לי Montague MX שנגנב לפני שנתיים אחרי 4 שנות רכיבה עליזות…). סעיד יצא איתי להביט על חנות האופניים. הוא לא ביקר באחת מעולם כמובן. ו, שילמתי לו על זמנו (24$ לשעה, חצי שעה בערך בילינו בחנות). אח”כ חזרתי למונית, הופ למלון – ורכיבה קלה לעבודה. האמת – לא יכלתי לבחור כביש יותר מחורבן. שבוע של עבודות על הכביש (6 ק”מ לכל כיוון) ושום שביל אופנים או הולך רגל לצורך הענין נראים בצידי הדרך. מצד שני, הנהגים האמריקים מאוד אדיבים ופחדנים, כך שהם עוברים לידי בדרך כלל כשהם חצי גוף בנתיב הנגדי, או שלפעמים חלקם פשוט נשארים מאחור לאורך דקה או שניים עד שהם מוצאים הזדמנות סופר בטוחה לעבור!
הגעתי ל-Aerodyne, איפה שאני אעבור השתלמות בשבועיים הקרובים, על מכשיר למדידת הרכב כימי ופיסיקלי (יעני מודד את גודל החלקיקים) של חלקיקים הצפים באוויר, שידועים גם כארוסולים (aerosol). ג’ון ג’יין, התותח שמנהל את העסק, הספיק לעשות לי סיור אתמול. הוא הראה לי מכשיר המוכן לשליחה לסין, שם הוא מתוכנן להשתתף בניסוי “חי” של מדידת כמות הארוסולים באוויר של ביג’ין. ארוסולים יכולים להיות אחד מגורמי המחלות הנשימתיות העיקריות באוויר מזוהם. ארוסולים=חלקיקים, וכשמדברים על רכבי דיזל הפולטים מעט CO2, אך הרבה חלקיקים – מדובר באותם ארוסולים שהם ימדדו שם. מסתבר, שבחודש שלפני האולימפיאדה (עכשיו), הממשלה סגרה את כל המפעלים ברדיוס הקרוב לביג’ין. למען ינשמון הספורטאים (אולי צריך כבר לעשות אולמפיאדה מזוהמת, כדרך להגביל את ביצועי הספורטאים! צריך להתרגל, לשם אנונו הולכים בקצב הזה). בקיצור – זה “יום הכיפור” שלהם. בעצם זה יום כיפור ול”ג בעומר ביחד. המדידה תתחיל עוד שבוע (עד אז אני אתלמד על המכשיר הזה) ותמשיך לאורך כל תקופת הסגירה, ואח”כ כשידליקו את המפעלים שוב, היא תמדוד את העליה המהירה בכמות המזהמים. אולי המספרים המחרידים שיתקבלו, עם קורולציה לכמות האישפוזים הקשורים לקשיי נשימה וכדומה ידליקו את הנורה האינפרא אדומה שכבר הייתה צריכה להידלק מזמן… (טוב – סופר אדומה).
אז הבעיה העיקרית אם כן, תהיה לאכול נורמאלי כאן. חלב, בשר ושמן הם המרכיבים העיקריים ברב מסעדות המזון פה, ואני לא מחפש אף אחד מהם… אתמול אחלתי משהו מחריד במסעדה סינית, גושי ענק של סויה ברוטב חום שאמור להיות על בסיס שעועית אדומה.
My first Travel-Blog
