הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות נכנס בכל זאת לתחום הסולארי. למה? סבירם ליאור כבר כתב את זה מצוין במאמר בעיתון (הקואופרטיבי) מגפון. כנסו.
עכשיו – אם יש לכם גג מתאים אני מזמין אותכם בשם הקואופרטיב להצתרף לפרויקט. פרטים נוספים באתר של הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות. אם אתם מעוניינים לברר את ההתאמה של הגג שלכם ושאר הפרטים של הפרויקט – פנו לרוני סגולי כאן 054-6466264 info@ecoop.org.il
את החולצה הזו הדפסתי איפשהוא באזור 2006, לפני ועידת האנרגיה השנתית בכפר המכביה אליה הגעתי עם חבריי ממגמה ירוקה, אופניים חשמליים (חידוש רציני אז!) וחולצות לבנות המראות אדם המבצע petrocide יחד עם הכיתוב “יש ברירה – תחבורה נקיה!”. אז השבוע קרה דבר, לא? שי אגסי מוציא לציבור את המכונית החשמלית שלו. רשת הטעינה שלו פרוסה באופן חלקי, אבל לרובנו זה מספיק. טוב, אז אין ספק שרכב חשמלי זה יותר נקי מרכב השורף בנזין או גז. מחקרים רבים שראיתי מראים שאם מייצרים את החשמל באופן מזהם וסטנדרטי (שריפת גז, פחם ונפט) אז החסכון מהיעילות הרבה יותר של המנוע החשמלי לעומת חברו מופעל הבנזין מתקזזת עם הפסדי שינוע החשמל ברשת וההפסדים מטעינה ופריקה של הבטריות. התוצאה – שוויון בזיהום לק”מ. אולי טיפה יותר לחשמלי – באמת תלוי במספרים (אגסי נותן ירידה של 27% עבור רשת החשמל של אוסטרליה – שהיא ברובה פחם כמו אצלנו). מה המסקנה? נו, אגסי הגיע אליה כבר בתחילת דרכו – בשביל תחבורה חשמלית נקיה, חייבים חשמל נקי. אז הנה – אני רוצה להזכיר לכם איך נראה חשמל נקי, ומי שרוצה הרחבה מוזמן לפוסט הקודם שלי. רוח ושמש. והרבה מהם (אתם מבינים שאם היו מאפשרים הקמת חוות ומקבצי טורבינות גדולות למשל לא היתה לנו בעיה של הפסקות חשמל באמצע ימי החמסין הללו?!) עזרו להביע דעה בעד אנרגיית רוח! בינתיים, יש דיונים ועוד דיונים. אתמול אמר יו”ר וועדת הפנים והסביבה, ביודן על עמידה (כלומר אי עמידה) ביעדי ממשלה לפיתוח אנרגיות מתחדשות שהוא רוצה לראות פיילוט רוח ב-2012 לפני סיום כתיבת התמ”א בנידון – תוכנית המתאר הארצית להקמת טורבינות רוח לה כולנו מחכים). אז עזרו להביע דעה בעד אנרגיית רוח!
חייבים לאפשר הקמה של מתקני ייצור חשמל נקי בישראל מהרוח ומהשמש. זה אומר טורבינות רוח גדולות בודדות כמו שיש פה בתמונה, עם מגדל של 80 מטר וקוטר להבים דומה (70 מטר בתמונה) ומערכות סולאריות שתופסות שטח רב. כמו התאבון שלנו לצריכת חשמל! האלטרנטיבה – זיהום עצמנו למוות. כפי שאנחנו עושים היום. למה?!?!
בינתיים, אני לא רץ אל אגסי. יש לזה סיבות רבות. כסף הוא אחד מהם. אבל גם העובדה שברור לי שהפתרון הוא לא להעביר את כל היוממות שלי לתחבורה פרטית. רכב פרטי חשמלי עומד מצוין בפקק, יחד עם חבריו פולטי העשן והפיח. ואני מעדיף לשבת באוטובוס או ברכבת עם לפטופ פתוח, או בשיחה עם מישהו. או לסוע על אופניים. אבל – אני מחזיק אחד כזה, רכב פרטי, שלא תחשבו. חשבתי לכתוב פוסט “כבר לא נוסע ירוק” על הענין הזה. עכשיו סיימתי את שנתי הראשונה עם רכב משפחתי (אני, יערה ולוטם הקטנה) ואני עצוב לומר שהקילומטר’ז היה הממוצע הישראלי של 15,000 ק”מ לשנה. אגב – יש לאגסי מחשבון. ניתן להשוות בו את החסכון הכספי במעבר מרכב כלשהו, והיונדאי i-10 הקטנה והיחסית חסכונית שלי (15-16:1 צריכת דלק ראלית, קילומטר לליטר) כשמשווים את רוב המכוניות הוא יוצא חסכוני יותר. אבל מול ה-i10 החסכונית (ובטח רכבים אחרים חסכוניים באותה מידה, אלטו למשל) הוא יוצא פחות חסכוני. אלא אם כן מניחים שמחיר הדלק יעלה ב-50% ב-3 שנים הקרובות או משהו דומה.
כמובן – אם נחזור לרגע לדיון על המכונית/פתרון תחבורתי של אגסי – אנחנו חוזרים לבעיה הכי מהותית של תעשיית התחבורה החשמלית – המצברים. אגסי לא פתר אותה – הוא עקף אותה. ולא כולם מבסוטים מהגישה הזו – בן דוד העיר לי שבוע שעבר שהוא לא רואה מכונית שצריכה לעצור לתדלוק כל 70 קילומטר הצלחה גדולה. האתר של אגסי מראה טווח של 185 קילומטר בין טעינות – אבל עם כוכבית קטנה ליד המספר הזה. הם שכחו לשים הסבר על הכוכבית – אז אני אשלים לכם – זה תלוי באיך אתם נוסעים, ואיפה אתם גרים. תושבי אזורים הרריים יסבלו מאוד מהענין הזה – זה בדיוק כמו אופניים חשמליים. מנוע חשמלי מושך יותר זרם בעליות, הבטריה מתחממת יותר, והקיבולת שלה יורדת. בן דודי גר בחיפה – שם 70 קילומטר יכול לקרות. נשמע לי מוגזם ביחס ל-185, אבל כבר ראיתי הפרשים כאלה עם אופניים חשמליים שנסעו בהם מהר ובעליות – אז זה יכול לקרות. טוב – אני הרי בעד שינוי תרבותי בכל התפיסה שלנו של “מגיע לי” בהקשר לאנרגיה. אבל למי שעדיין חושב ש”מגיע לו” לצרוך כמה אנרגיה שהוא רוצה – אבל עדיין המצפון הירוק שלו לוחץ – יש את המכוניות ההיברידיות. חברי הטוב אביתר טרון לקח אותי באחת שמגיעה לארץ עוד מעט – ה-chevy volt. סביר להניח המכונית הכי יקרה שאני נסעתי בה, או אסע בה בזמן הקרוב. עיצוב יפה, ביצועים טובים – טוב, מה אני מבין במכוניות? הכי אהבתי אני חיב לומר, feature קטן ויפה – ישנו מסך חיווי על לוח המחוונים בין מושב הנהג וזה שלצידו. כשלוקחים רוורס, יש מצלמה שמצלמת אחורה. טוב – זה כבר יש במכוניות אחרות. אבל מה שיש פה בנוסף, זה שני קווים מקווקים שמתעקלים יחד עם סיבוב ההגה ומראים בדיוק לאן המכונית תגיע אם נלחץ על ה”גז” – נהדר!
התייעלות אנרגטית – בן הזוג האידיאלי לייצור חשמל נקי! הדרך הכי זולה להקטין את הזיהום מייצור חשמל, היא פשוט לא לייצר אותו מלכתחילה!
למי שהגיע לפה – אוסיף הזמנה – הקואופרטיב מנסה גישה חדשה להתייעלות אנרגטית ביתית – ומציע דרך תרומה/תשלום באתר מימונה לעשות אצלכם סקר התייעלות.
הייתי לפני שבועיים במפגש השנתי של קהילת ה-OpenFOAM שנערך בגרמניה. קהילה של משתמשים בקוד פתוח – במקרה הזה עבור סימולציות זרימה. היה מאוד נחמד, ומה שנקרא “מחזק” (empowering). בקרוב אנחנו עושים מפגש ראשון של משתמשי OpenFOAM בארץ. למעשה – זה חלק מתנועה. או מגישה חדשה/ישנה. Don Tapscott מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני:
ואם כבר אקטיביזם – אז לעסק. בכל הרמות. מתפקדים! תקשיבו להצעה של הסלבריטאים דנן –
רואים פס אדום על המגדל בתמונה למעלה? עוד על זה אח”כ. אז – לאחר יומים ללא שינה (שני סיבות – איטליה–גרמניה וספרד–פורטוגל. החברה מהכנס סחבו אותי לפאב כל לילה, עם תוספת בירות וכדורגל–שולחן אחרי המשחק, לא יכולתי לסרב. דרמשטד אחרי ההפסד הייתה עצובה כמובן. רוב הפאב השתתק – חוץ מהאיטלקים שהיו בו עם דגלים להפתעתי. זה היה פאב שקט יחסית כנראה, כי בדרך למונית ראיתי התחלה של מהומות ומשטרה) קמתי לי בבוקר ולקחתי רכבת מפרנקפורט אל פרייבורג לפגוש את ג‘וסף פסח. אל ג‘וסף הגעתי לפני כמה שנים כשחיפשתי מישהו מעולם הקואופרטיבי–אנרגיה באירופה שיוכל to show us around וחקרתי את פול גייפ שהוביל אותי אל מורד–החשמל ג‘וסף. רוני ביקר אותו בגרמניה, עשה סיבוב על Twike (כולי אכול קנאה עדיין…) ויצר קשר. לפני כמה חודשים הקשר הפך לסיור והרצאות שג‘וסף העביר בארץ והקשר התחזק. אז היה טבעי שכשאני בגרמניה אחרי כנס (7th OpenFOAM workshop) במרחק שעתיים וחצי רכבת אגיע לקבל סיור (קדם לוי עשה את זה כמה שבועות קודם, היו לי המלצות חמות).
האוטו בו עשינו את הסיור. רכב של FESA – החברה להקמת קואופרטיבים שג’וסף מנהל, שנולדה מתוך הקואופרטיב הראשון שג’וסף הקים לפני 20+ שנים.
תמונה ממרכז Freiamt אל שני הטורבינות אותן ביקרנו. מרחק – ~4 קילומטר.
ג‘וסף אסף אותי על הבוקר ב-wolkswagon bus של הקואופרטיב שלו – FESA. היום היה חמים ולח – מזג אוויר קיצי טיפוסי. בתל אביב. הגעתי אחרי סופה בבוקר, אז ג‘וסף מיהר לסחוב אותי אל פרויקט הטורבינות ב-Freiamt לפני שיחזור לרדת גשם (בסוף לא ירדה טיפה). ג‘וסף דובר אנגלית נהדרת צריך לציין – דוקטור ג‘וסף פסח, דוקטור לספרות אנגלית (שאלתי אותו על מה היה הדוקטורט שלו, הוא זרק שמות של שני סופרים שנשמעו לי חשובים אבל לא נחרטו בראשי בגלל הבורות הספרותית שלי…). לכן כל היום היה מלא סיפורים רבים.
הפרויקט בו ביקרנו היה בעיירה קטנה מחוץ לפרייבורג ששמה Freiamt – אזור שיכול להזכיר את הגליל עם קצת דמיון, הרבה גבעות מוריקות והרבה ישובים קטנים – אבל גם כל מיני חוות מבודדות מאות מטרים–מספר קילומטרים זו מזו. האזור מכיל משאב רוח סביר, אופייני לפרויקטי רוח בגרמניה (1800-1600 שעות תפוקה מלאה בשנה לפרויקט הראשון, כ-2000 לפרויקט המוצלח יותר כלכלית).
טורבינה אחת (ה-E70 של Enercon) מתוך 3 שהוקמו ב-Freiamt. דגמים שונים, ממוקמים היטב – קרוב יחסית לתושבים, שנהנים מההכנסות דרך השקעה משותפת בפרויקט. לא סתם Freiamt מייצרת 200% מצריכת האנרגיה שלה! כח הרוח!
סיפור הפרויקט הוא אחד שהקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות מנסה לספר ולקדם בארצנו – שיתוף התושבים המקומיים (קרי – מי שמושפע מהנוף של הטורבינה) בפרויקטי רוח הוא קריטי להצלחת הפרויקט. התושבים המקומיים לא היו בעד הפרויקט כשג‘וסף ו–FESA הציעו אותו לראשונה. הם לא היו מאוד נגד, אך גם לא הביעו התלהבות רבה. בעל המלון המקומי היה מאוד סקפטי על ההשפעה שתהיה לפרויקט על התיירות באזור ועל כמות המבקרים שתגיע אליו. אנשים באזור הם בחלקם הגדול חוואים עצמאיים עם דעות עצמאיות. אבל לאחר דיונים ציבוריים רבים, ועבודה עם המודל הקואופרטיבי–קהילתי, הדעות השתנו. בוא נאמר, שלקראת ההצבעה על הפרויקט השני (ה-E82 הגדולה יותר) כבר לא היתה התנגדות כלל במועצה המקומית והפרויקט עבר בהצבעה מלאה בעדו. בעל המלון כיום הוא אחד המזמינים העיקריים של סיורים מודרכים עבור המבקרים אצלו. Freiamt היא אם כן דוגמא מובהקת ליכולת של השקעה מקומית ושותפות מקומית בהקמת טורבינת רוח להפוך את הפרויקט למקובל ע“י כולם ולכן למוצלח. הטורבינה היא חלק מההכנסה של החקלאים המקומיים קשיי היום. עוד דבר שמשותף לישראל ולדרום גרמניה.
תמונה מה-E70 אל ה-E82. על יד ה-E70 מצולמים 2 סטודנטים מפרייבורג (זו גם עיר אוניברסיטאית בנוסף להיותה הבירה הסולרית של גרמניה!) שהיו בעותה עת חלק מסיור מאורגן בפרויקט.
אני זכיתי לביקור מפתיע בתוך טורבינת ה-E82 (התמונה הראשונה בפוסט). המספר אומר את הקוטר של הלהבים – כלומר כל להב באורף 41 מטר. המגדל גבוה במיוחד – 130 מטר גובה מכיוון שהוא חייבת להציב את הטורבינה גבוה מעל היער – שכן מהירות הרוח עולה עם הגובה כשמתייחסים אל להפרעה הנמוכה ביותר – במקרה הזה התקרה של היער. זה נושא המחקר שלי תכלס… אני לא יודע באיזה גנרטור הם השתמשו (יש כמה אפשרויות מהיצרן – תלוי בהתפלגות מהירות הרוח באתר) אני מניח שהקטן ביותר, זה של ה-2 מגאוואט. זה קצת יותר מפי 3 גדול מהטורבינות שברמת הגולן!
כשמתקרבים אל הטורבינה הפס האדום ממש ברור. ולמטה – כמו שג’וסף ניבא – הרכב תחזוקה של Enercon. הפס האדום למי שתוהה הוא סימון גובה 50 המטר – חלק מהחוק הגרמני. ג’וסף משתעשע תמיד בשאלות אל האורחים שלו “מה הגובה של הטורבינה לדעתכם?”. התשובות הן בדרך כלל נמוכות משמעותית מהמציאות – באזור ה-80 מטר. הוא אומר שמישהו אפילו אמר פעם “50 מטר”. או אז – הוא מצביע על הפס האדום ואומר להם “חברה – זה 50 מטר.”. מה המסקנה? שאין משמעות להגבלת גובה בדיוק של מטרים כמו שמשרד הפנים מנסה לעשות. זה לא מפריע לאנשים – אנחנו בכלל לא יודעים להבחין בין ההבדלים. תנו להרים מגדלים שיביאו את הטורבינה לאיפה שיש יותר רוח – והיא תייצר יותר חשמל. החשמל הזה יחליף שריפת פחם וגז – שני מקורות לזיהום ופליטת גזי חממה, אותם הרי כולנו מנסים להפחית!
תמונה מתוך המגדל של ה-E82. את קוטר המגדל בבסיס אתם יכולים להעריך מהגודל של ג’וסף (בצד ימין) ושני התחזוקאים של Enercon. הדלת והמבנה בצד שמאל של התמונה היא מערכת המרת החשמל בשביל חיבור אל קווי המתח והיא בערך באמצע המגדל. גובה המגדל כאמור הוא 130 מטר – הבסיס בטון ובערך מאמצע גובה הוא עשוי פלדה. ייצור ע”י Enercon עצמה, שהפכה לאחת יצרניות הבטון הגדולות בצפון גרמניה בעקבות ייצור המגדלים האלה.
פרייבורג לעומת זאת (240,000 תושבים) רחוקה שנות אור מהיכולת המקומית שלנו להפוך ציבור גדול לחלק במהפכה של “ברות הקיימא“. אנחנו עוד בצד של הבורות. פרייבורג הוכתרה כ“בירה הסולארית“ של גרמניה. פרויקטים סולאריים קהילתיים התחילו פה בשנות ה-90. אני חושב שמדובר בשילוב בין שמרנות ו“ירוקות” מצד אחד (כששני הדברים האלה מתחברים זה חזק) והעובדה שבכל זאת פרייבורג היא העיר בעלת המשאב הסולארי הכי גבוה בגרמניה (שהוא חצי משלנו למי שתהה). ג‘וסף הצביע על גגות סולאריים רבים במהלך הסיור. הוא לקח אותי לראות פרויקט ספציפי אחד – מערכת סולרית שלכ-365 קילוואט הממוקמת מעל מנהרה של כביש מהיר העובר בתוך פרייבורג. גם בגרמניה, וגם בפרייבורג, נלחמים בבירוקרטיה כל הזמן. במקרה של הפרויקט הזה, היה צריך למצוא פתרון ייחודי לעיגון של המערכת הסולרית – שכן אם הם היו קודחים עמוק כמו שהתכנון הסטנדרטי דורש, הם היו מגיעים לאזור שהוא חלק מהמנהרה. זה לא היה מפריע למנהרה – אך מבחינה בירוקרטית הם היו מחויבים בתקנים של מנהרות שהם הרבה יותר מחמירים מתקנים של גג רגיל.
אחד הפרויקטים הסולאריים הגדולים של FESA – 365 קילוואט מעל מנהרה של כביש מהיר בפרייבורג (לעוד מידע)
ארון החשמל של המערכת הזאת (או קרוואן החשמל ליתר דיוק) ראה את חלקו בגראפיטי. מה שהכי היה ייחודי אבל עבורי לראות – זה שהדלת של חדר המפסקים (ניתוק וחיבור
המערכת לרשת החשמל) היתה נעולה עם שני צילינדרים. הפואנטה? העיריה מתעקשת שיהיה לה סט בלעדי של מפתחות אל חדר המפסקים. לא שכפול של מפתח שיש למישהו אחר. זה כמובן הפתרון היחיד…
פרויקט אחר שג’וסף הראה לי בעיר הוא פרויקט המיקרו-היידרו שלהם. ישנה תעלה שרצה בעיר, מקדמת דנא (~1100) שמוליכה מים בכח הכבידה מהנהר הסמוך. התעלה נהרסה ונבנתה מחדש במרוצת השנים. אנשים בכנס (שהיה מורכב כ-50% מגרמנים) אמרו שהאגדה מספרת שמי שרגלו דורכת במי התעלה מתאהב בבת המקום ונשאר שם לכל חייו. נזהרתי מאוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי בפרויקט היו השימוש בבורג ארכימדס כטורבינה. מסתבר שהבורג מתאים לסיטואציות כאלה ונעשה בו שימוש רחב בעולם המיקרו-היידרו.
פרויקט אחרון שראיתי היה מתקן ייצור ביומאסה זמינה לשריפה ממפעל עיבוד עץ שניזון מעצי היער השחור ונמצא כחצי שעה נסיעה דרומית מפרייבורג. הקואופרטיב יזם שיתוף םעולה מוצלח עם המפעל ומימן במשותף הקמת מתקן לייצור pellets – מעין צילינדרים קטנים (אורך של 1-2 ס”מ בקוטר של כ-6 מ”מ) של עץ דחוס (כל השבבים מהניסור של הגזעים) שהופכים חומר בעירה מצוין ונמכר לחימום בתים וכדומה.
הביקור הסתיים בארוחה במסעדה – עם גג סולארי כמובן – בתוך השכונה הירוקה החדשה שנבנית שם על אזור בו שכנו מגורי חיילים וקצינים של הצבא הצרפתי עד אז. אבל לפני זה – ביקרנו במשרד שלו בשביל כמה שיחות סקייפ ואימיילים – קצת עבודה בכל זאת 🙂 .המשרד של FESA (או של ג’וסף, הוא בכל זאת העובד העיקרי) הכיל המון תמונות על הקירות. צילומים של הטורבינות השונות, ברכות מהתושבים והרבה גזירי עיתון. ג’וסף פעיל פוליטי ירוק (כמובן) והיה אקטיבי בכל פעילויות האנטי-גרעין משנות ה-80 ועד היום, ובעד אנרגיות מתחדשות ושימור-התייעלות אנרגטית. גזירי העיתון שלו כללו כמה תמונות שהייתי חיב לצלם:
ציור של עובדת FESA מוכשרת במיוחד. משאית פסולת גרעינית מתחנת הכח עושה משלוח לביתו של שר הגנת הסביבה, בהסבירה שאין אתרי הטמנה אז המפעל מחלק את הפסולת הגרעינית בין כל צרכני החשמל וזה חלקו של כבוד השר.
על טורבינות וציפורים. במרכז – חזיר בר כועס מבקש להבין למה לא מתייחסים להרג של ציפורים וחזירים על ידי המכוניות בכבישים המהירים – למה לא סוגרים את הכבישים המהירים הוא מתרעם?!
שטח שטח שטח. חפשו את הטורבינות. יש כ-~15 מגאוואט בתמונה. הן עומדות סביב החור הענק שיש במרכז – אזור כריית פחם טיפוסי בגרמניה.
ימין – בצרפתית. אנרגיית רוח? כן! ואצלי בחצר!
את שאר התמונות אפשר למצוא פה, ואם אתם רוצים לראות עוד מדברי ג’וסף, אני חושב שהמצגת הזו נחמדה מאוד.
אתמול נחגג יום הרוח הבינלאומי בישראל. על הגג של ERM, התאסף לו ערב רב של אנשים, ולמרות הרוח החזקה (הבריזה של הים – מגיעה כמו שעון!) אביב רוזן הצליח לדבר ולהסביר על מצב אנרגיית הרוח בעולם ובישראל.
לפניו דיברו מכובדים כמו השרים לשעבר משה שחל, אופיר פינס ומשה שטרית מהרשות לשרותים ציבוריים חשמל (הרגולטור). כולם דיברו על הפוטנציאל והיתרונות של הרוח, לעומת החסם בישראל – שהוא במילה אחת מדיניות. בשני מילים – חוסר מדיניות.
אז מה יהיה לנו בארץ? קודם כל – חשוב לומר שקובעי המדיניות הרלוונטיים עובדים על זה. זה לא אומר שלא צריך לתת להם דחיפה. בשביל זה פתחנו עמוד פייסבוק חדש ואני מזמין אתכם ל”אהוב” אותו.
אם הם יעשו את זה מספיק מהר, נצליח לקדם את השימוש באנרגיית הרוח בישראל ולהקטין פליטות פחם, מזוט וגז טבעי!
אחי הגדול המתגורר לו בגולה עשה לאחרונה רשיון דאיה. למעשה הוא ואשתו למדו יחדיו מה שמאוד מגניב. אחרי הרשיון – הם קנו דאון. הדאון הוא בעל מושב בודד, וכמובן – הוא לא בדיוק אותו דגם כמו האחד עליו למדו. מה עושים? בונים סימולטור! ואני לא מתכוון לסימולטור במחשב עם ג’ויסטיק דרדלה. הדבר האמיתי – תופס את הסלון, עשוי במימדים האמיתיים של תא הטיס בדאון. המתאמים השונים בצבעים אדום וכחול שתראו בתמונות למטה הם תוצרת של מדפסת תלת מימדית בשם RepRap שאחי בנה גם כן מתוך קיט.
וכמובן – הנה המקרן!
דיוויד מקיי, שכתב את הספר הנפלא “sustainable energy with out hot air” מעביר ב-18 דקות את התמצית של הספר שלו:
דיוויד עובר בין השוואה של הצריכה של מדינות שונות לעומת שטח הקרקע שעומד לרשותן, לבין היכולת של מקורות האנרגיה המתחדשים (רוח, שמש, ביומאסה …) ולא מתחדשים אך לא פולטים פחמן (גרעין). פה חשוב להדגיש שהמספרים שלו עבור רוח כוללים את כל השטח בין הטורבינות – שטח שמשמש לחקלאות, או לטבע הקיים להמשיך כמותו. אח”כ דיוויד עובר לצד הצריכה ומדבר על 3 levers (מנופים/ידיות) שאנו צריכים להזיז – התייעלות בצריכת דלקים לחימום וקרור (“here’s a crappy typical British house – my house”), בתחבורה ובמודעות – להביט על שעון החשמל שלכם! (use a smart meter – be smart and periodically watch your meter).
צפיה מהנה!
אני אוהב לשרוף דברים כמו כל אחד אחר. זה פשוט כיף להביט על הלהבות. אבל כשכולנו עושים את זה ביחד – טוב, כולכם מכירים את האפקט. אנחנו עושים את זה כל שנה, וכתבה שקראתי במעריב עכשיו הזכירה לי את המדידות שעשיתי כשחקרתי לתואר שני במכון וויצמן. המדידות היו עם מכשיר סופר מתוחכם בשם AMS (למי שחייב – aerosol mass spectrometer) והוא מודד חלקיקים נשימתיים. מה שחשוב בגרף הזה זה לא המספרים בסקאלות בצד ימין ושמאל – אלא היחס בין יום רגיל לליל ל”ג בעומר.
אני לא מציע לבטל את ל”ג בעומר. פשוט כי אני לא רואה לזה סיכוי. אבל שווה להזהר. אז באיזה גודל ארוסולים מדובר? ככל שהארוסולים קטנים יותר הם יותר מסוכנים. פשוט – האף שלנו והתעלות נשימה וכו’ כבר לא מסננים אותם, והם מגיעים לראות וסותמים אותם לאט לאט. הגרפים האלה הם שני מכשירים שונים שמראים אותו דבר – שהגודל האופייני של הארוסולים הוא 100-400 ננומטר. קטן וקטלני.
אז שלפו את מסכות האב”כ – ל”ג בעומר מגיע!
