רואים פס אדום על המגדל בתמונה למעלה? עוד על זה אח”כ. אז – לאחר יומים ללא שינה (שני סיבות – איטליה–גרמניה וספרד–פורטוגל. החברה מהכנס סחבו אותי לפאב כל לילה, עם תוספת בירות וכדורגל–שולחן אחרי המשחק, לא יכולתי לסרב. דרמשטד אחרי ההפסד הייתה עצובה כמובן. רוב הפאב השתתק – חוץ מהאיטלקים שהיו בו עם דגלים להפתעתי. זה היה פאב שקט יחסית כנראה, כי בדרך למונית ראיתי התחלה של מהומות ומשטרה) קמתי לי בבוקר ולקחתי רכבת מפרנקפורט אל פרייבורג לפגוש את ג‘וסף פסח. אל ג‘וסף הגעתי לפני כמה שנים כשחיפשתי מישהו מעולם הקואופרטיבי–אנרגיה באירופה שיוכל to show us around וחקרתי את פול גייפ שהוביל אותי אל מורד–החשמל ג‘וסף. רוני ביקר אותו בגרמניה, עשה סיבוב על Twike (כולי אכול קנאה עדיין…) ויצר קשר. לפני כמה חודשים הקשר הפך לסיור והרצאות שג‘וסף העביר בארץ והקשר התחזק. אז היה טבעי שכשאני בגרמניה אחרי כנס (7th OpenFOAM workshop) במרחק שעתיים וחצי רכבת אגיע לקבל סיור (קדם לוי עשה את זה כמה שבועות קודם, היו לי המלצות חמות).
ג‘וסף אסף אותי על הבוקר ב-wolkswagon bus של הקואופרטיב שלו – FESA. היום היה חמים ולח – מזג אוויר קיצי טיפוסי. בתל אביב. הגעתי אחרי סופה בבוקר, אז ג‘וסף מיהר לסחוב אותי אל פרויקט הטורבינות ב-Freiamt לפני שיחזור לרדת גשם (בסוף לא ירדה טיפה). ג‘וסף דובר אנגלית נהדרת צריך לציין – דוקטור ג‘וסף פסח, דוקטור לספרות אנגלית (שאלתי אותו על מה היה הדוקטורט שלו, הוא זרק שמות של שני סופרים שנשמעו לי חשובים אבל לא נחרטו בראשי בגלל הבורות הספרותית שלי…). לכן כל היום היה מלא סיפורים רבים.
הפרויקט בו ביקרנו היה בעיירה קטנה מחוץ לפרייבורג ששמה Freiamt – אזור שיכול להזכיר את הגליל עם קצת דמיון, הרבה גבעות מוריקות והרבה ישובים קטנים – אבל גם כל מיני חוות מבודדות מאות מטרים–מספר קילומטרים זו מזו. האזור מכיל משאב רוח סביר, אופייני לפרויקטי רוח בגרמניה (1800-1600 שעות תפוקה מלאה בשנה לפרויקט הראשון, כ-2000 לפרויקט המוצלח יותר כלכלית).
סיפור הפרויקט הוא אחד שהקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות מנסה לספר ולקדם בארצנו – שיתוף התושבים המקומיים (קרי – מי שמושפע מהנוף של הטורבינה) בפרויקטי רוח הוא קריטי להצלחת הפרויקט. התושבים המקומיים לא היו בעד הפרויקט כשג‘וסף ו–FESA הציעו אותו לראשונה. הם לא היו מאוד נגד, אך גם לא הביעו התלהבות רבה. בעל המלון המקומי היה מאוד סקפטי על ההשפעה שתהיה לפרויקט על התיירות באזור ועל כמות המבקרים שתגיע אליו. אנשים באזור הם בחלקם הגדול חוואים עצמאיים עם דעות עצמאיות. אבל לאחר דיונים ציבוריים רבים, ועבודה עם המודל הקואופרטיבי–קהילתי, הדעות השתנו. בוא נאמר, שלקראת ההצבעה על הפרויקט השני (ה-E82 הגדולה יותר) כבר לא היתה התנגדות כלל במועצה המקומית והפרויקט עבר בהצבעה מלאה בעדו. בעל המלון כיום הוא אחד המזמינים העיקריים של סיורים מודרכים עבור המבקרים אצלו. Freiamt היא אם כן דוגמא מובהקת ליכולת של השקעה מקומית ושותפות מקומית בהקמת טורבינת רוח להפוך את הפרויקט למקובל ע“י כולם ולכן למוצלח. הטורבינה היא חלק מההכנסה של החקלאים המקומיים קשיי היום. עוד דבר שמשותף לישראל ולדרום גרמניה.
אני זכיתי לביקור מפתיע בתוך טורבינת ה-E82 (התמונה הראשונה בפוסט). המספר אומר את הקוטר של הלהבים – כלומר כל להב באורף 41 מטר. המגדל גבוה במיוחד – 130 מטר גובה מכיוון שהוא חייבת להציב את הטורבינה גבוה מעל היער – שכן מהירות הרוח עולה עם הגובה כשמתייחסים אל להפרעה הנמוכה ביותר – במקרה הזה התקרה של היער. זה נושא המחקר שלי תכלס… אני לא יודע באיזה גנרטור הם השתמשו (יש כמה אפשרויות מהיצרן – תלוי בהתפלגות מהירות הרוח באתר) אני מניח שהקטן ביותר, זה של ה-2 מגאוואט. זה קצת יותר מפי 3 גדול מהטורבינות שברמת הגולן!
פרייבורג לעומת זאת (240,000 תושבים) רחוקה שנות אור מהיכולת המקומית שלנו להפוך ציבור גדול לחלק במהפכה של “ברות הקיימא“. אנחנו עוד בצד של הבורות. פרייבורג הוכתרה כ“בירה הסולארית“ של גרמניה. פרויקטים סולאריים קהילתיים התחילו פה בשנות ה-90. אני חושב שמדובר בשילוב בין שמרנות ו“ירוקות” מצד אחד (כששני הדברים האלה מתחברים זה חזק) והעובדה שבכל זאת פרייבורג היא העיר בעלת המשאב הסולארי הכי גבוה בגרמניה (שהוא חצי משלנו למי שתהה). ג‘וסף הצביע על גגות סולאריים רבים במהלך הסיור. הוא לקח אותי לראות פרויקט ספציפי אחד – מערכת סולרית שלכ-365 קילוואט הממוקמת מעל מנהרה של כביש מהיר העובר בתוך פרייבורג. גם בגרמניה, וגם בפרייבורג, נלחמים בבירוקרטיה כל הזמן. במקרה של הפרויקט הזה, היה צריך למצוא פתרון ייחודי לעיגון של המערכת הסולרית – שכן אם הם היו קודחים עמוק כמו שהתכנון הסטנדרטי דורש, הם היו מגיעים לאזור שהוא חלק מהמנהרה. זה לא היה מפריע למנהרה – אך מבחינה בירוקרטית הם היו מחויבים בתקנים של מנהרות שהם הרבה יותר מחמירים מתקנים של גג רגיל.
ארון החשמל של המערכת הזאת (או קרוואן החשמל ליתר דיוק) ראה את חלקו בגראפיטי. מה שהכי היה ייחודי אבל עבורי לראות – זה שהדלת של חדר המפסקים (ניתוק וחיבור
המערכת לרשת החשמל) היתה נעולה עם שני צילינדרים. הפואנטה? העיריה מתעקשת שיהיה לה סט בלעדי של מפתחות אל חדר המפסקים. לא שכפול של מפתח שיש למישהו אחר. זה כמובן הפתרון היחיד…
פרויקט אחר שג’וסף הראה לי בעיר הוא פרויקט המיקרו-היידרו שלהם. ישנה תעלה שרצה בעיר, מקדמת דנא (~1100) שמוליכה מים בכח הכבידה מהנהר הסמוך. התעלה נהרסה ונבנתה מחדש במרוצת השנים. אנשים בכנס (שהיה מורכב כ-50% מגרמנים) אמרו שהאגדה מספרת שמי שרגלו דורכת במי התעלה מתאהב בבת המקום ונשאר שם לכל חייו. נזהרתי מאוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי בפרויקט היו השימוש בבורג ארכימדס כטורבינה. מסתבר שהבורג מתאים לסיטואציות כאלה ונעשה בו שימוש רחב בעולם המיקרו-היידרו.
פרויקט אחרון שראיתי היה מתקן ייצור ביומאסה זמינה לשריפה ממפעל עיבוד עץ שניזון מעצי היער השחור ונמצא כחצי שעה נסיעה דרומית מפרייבורג. הקואופרטיב יזם שיתוף םעולה מוצלח עם המפעל ומימן במשותף הקמת מתקן לייצור pellets – מעין צילינדרים קטנים (אורך של 1-2 ס”מ בקוטר של כ-6 מ”מ) של עץ דחוס (כל השבבים מהניסור של הגזעים) שהופכים חומר בעירה מצוין ונמכר לחימום בתים וכדומה.
הביקור הסתיים בארוחה במסעדה – עם גג סולארי כמובן – בתוך השכונה הירוקה החדשה שנבנית שם על אזור בו שכנו מגורי חיילים וקצינים של הצבא הצרפתי עד אז. אבל לפני זה – ביקרנו במשרד שלו בשביל כמה שיחות סקייפ ואימיילים – קצת עבודה בכל זאת 🙂 .המשרד של FESA (או של ג’וסף, הוא בכל זאת העובד העיקרי) הכיל המון תמונות על הקירות. צילומים של הטורבינות השונות, ברכות מהתושבים והרבה גזירי עיתון. ג’וסף פעיל פוליטי ירוק (כמובן) והיה אקטיבי בכל פעילויות האנטי-גרעין משנות ה-80 ועד היום, ובעד אנרגיות מתחדשות ושימור-התייעלות אנרגטית. גזירי העיתון שלו כללו כמה תמונות שהייתי חיב לצלם:
את שאר התמונות אפשר למצוא פה, ואם אתם רוצים לראות עוד מדברי ג’וסף, אני חושב שהמצגת הזו נחמדה מאוד.
מדהים ומעניין מאוד
כל הכבוד חנן על הכתבות המעניינות והחשובות שלך
אודה לך מאוד אם תוכל לחזור אליי במייל – אני זקוק לכמה עצות
כל הכבוד על הפוסט, חנן!
תמשיך ככה 🙂