חנן נסע ירוק

כל כך הרבה תמונות של טורבינות רוח מופיעות במצגות השונות. מאבי פלדמן האחראי על מטה פיתוח אזורי בגליל והנגב, עד שרי הממשלה שדיברו, והלוגו של הכנס ושותפות אילת-אילות לאנרגיה מתחדשת. ולא פלא שכך – טורבינות רוח גדולות ומודרניות הן הסימן של השינוי והמעבר לאנרגיות מתחדשות בעולם! 180 גיגה-וואט של טורבינות רוח הותקנו בעולם, בגידול מעריכי בעשור האחרון. אין לזה תקדים ודומה! האנרגיה הנקיה הכי כלכלית, הכי מנוסה, תוצאה של שנים של פיתוח והבנה. מה הפלא שכולם רוצים להתהדר בנוצות האלה?
אבל איפה היישום בארץ? למה חברת מי הגולן צריכה להאבק בבירוקרטיה כדי להקים חוות רוח בפנינת הרוח של ישראל, צפון רמת הגולן? למה יזמים שרוצים להקים טורבינות קהילתיות וקטנות נעצרים בפתח?! במקום אחד בפה ואחד בלב, הגיע הזמן שהפוטנציאל של אלפי מגא וואט מאנרגיית הרוח ייושם בארץ זוות שמש ורוח ושהתמונות בשנה הבאה תהינה של חוות רוח חדשות וישראליות! מר נתניהו, מר לנדאו ומר ישי – לתשומת לבכם!

רוח רוח, עד לאן תלך לנוח. או משהו דומה. לא תלך לאילת בכל מקרה. אין חדש ממשרד הפנים לגבי מתווה להיתרי בניה עבור טורבינות קטנות וקהילתיות. ולמה שיהיה? חוסר מידע, חוסר אכפתיות והשלת אחריות מלווה אותנו בשנתיים שעברו מאז התעריף הירוק לטורבינות רוח קטנות. “למה הרשות לא התייעצה ועדכנה את משרד הפנים לפני שהוציאה את התעריפים?” , “למה לא ניתן לנו זמן להתכונן?”, “עכשיו כל היזמים נושפים לנו בצואר ולא נותנים זמן להכין הנחיות מסודרות!”. (כמעט) הכל נכון. עצוב באמת שבממשלתנו יד שמאל לא מדברת עם רגל ימין. אבל – מה בעצם חדש במדע?! בואו נהיה רציניים בבקשה. אוטוטו שנתיים לתעריף. שנתיים! כמה זמן צריך בשביל להחליט על מתווה כזה? יש לכם עבודות שנעשו בעולם. יש לכם גופים אחרים שהתחבטו עם שאלות דומות. לא צריך להמציא את הגלגל מחדש.
טורבינות רוח קטנות וקהילתיות הם מקורות חשמל מתחדש ונקי שאינן הורגות ציפורים, אינן פולטות גזי חממה, ועוזרות לעמוד ביעדי ייצור חשמל מתחדש בכלככליות רבה יותר מפאנלים פוטוולטאים. יש לעודד את הקמתם ולא לשים מקלות בלהבים!
הכנס השנתי המפואר ובמרשים של אילת-אילות לא הביא בשורה.
קדימה משרד הפנים – המיסים שלי מממנים אתכם ואני דורש תוצאות!

אחת מהדוגמאות האהובות עלי בנושא הפחד מהריגת ציפורים ע”י טורבינות רוח, והעובדות, היא עדות של אגודת צפרים אמריקאית ב-2006 – אגודת ציפורים אמריקאית שמעידה שהיא בעד קידום השימוש באנרגיית הרוח. למה? פשוט מאוד – כמות הציפורים הנהרגות ממעשיי אדם אחרים (חלונות זכוכית ובניינים, רכבים, חתולי בית, רעלים לקטילת עשבים וכדומה בשימוש נרחב בחקלאות ועוד) היא פי 10,000 ויותר ממקרי המוות מטורבינות רוח! לכן, ההקטנה של הזיהום מייצור חשמל, ע”י ייצור חשמל נקי מטורבינות רוח הרבה יותר גבוהה, ולכן הם מקדמים אותה! ג’ון פליקר, הנשיא של אגודת אוהבי הציפורים, מגדיר את זה כך: “כשאתה מסתכל על טורבינת רוח, אתה יכול למצוא את הגופות של הציפורים ולספור אותם. עם תחנת כח מופעלת בפחם, אתה לא יכול לספור את הגופות, אבל התחנה תהרוג הרבה יותר ציפורים”.

הנה הציטוט המקורי:

In mere fact only, it was just another day at the American Wind Energy Association (AWEA): the president of a national nonprofit organization was paying a visit to the wind power association’s Washington, D.C. offices. But on this particular overcast morning in November, the visit — or the visitor

עוד מקור מדעי להשוואה בין כמות הציפורים הנהרגות מטורבינות רוח (מדגם מהחוות הקיימות כיום בעולם) לעומת הערכה של כמות הציפורים שנהרגות משינוי אקלים, גשם חומצי וזיהום אוויר כתוצאה מתחנות פחם (שוב – בלי לדבר על בני אדם שנהרגים מכל החוליים הללו) ניתן למצוא אצל החוקר Benjamin Sovacool ,Sovacool, BK. “Contextualizing Avian Mortality: A Preliminary Appraisal of Bird and Bat Fatalities from Wind, Fossil-Fuel, and Nuclear Electricity,” Energy Policy 37(6) (June, 2009), pp. 2241-2248.  Available at http://dx.doi.org/10.1016/j.enpol.2009.02.011.

כמה מקורות נוספים, המשווים גם את היחס בין כמות הציפורים הנהרגת מטורבינות רוח לבין קוטלי ציפורים אחרים כמו בניינים גבוהים, קווי מתח גבוה וחתולי בית ורחוב –

האגודה הדנית לאנרגיית הרוח – No collision between birds and turbines
(הכי וותיקה בתחום. אנרגיית רוח הגיע בדנמרק מהתושבים ולמען התושבים דרך מייזמי רוח קהילתיים וחקלאיים בעיקר).

האגודה האמריקאית לאנרגיית הרוח – שאלות ותשובות על טורבינות רוח וציפורים
(יישום אנרגיית הרוח בארה”ב עבר חבלי לידה קשים בשנות ה-80 היכן שנעשו טעויות עם מיקום של טורבינות רוח, וסוגי המגדלים שנבחרו עבור טורבינות הרוח, שתרמו להרג ציפורים גבוה מהקיים היום. ההרג ההיסטורי הזה מניע את הפחד מהרג ציפורים כיום).

wikipedia – Environmental impact of wind power

אני ריכזתי מדריך על טורבינות רוח קטנות וקהילתיות באתר הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות בו אני חבר, שמכיל התייחסות גם לטורבינות רוח וציפורים. חשוב לזכור – מקרי המוות המינוריים של ציפורים מטורבינות רוח הן בטורבינות הגדולות, וגם הן מוגזמות וקטנות לעומת ההרג שנחסך משינוי האקלים והזיהום. בטורבינות קטנות עד 50 קילוואט לעומת זאת אין שום סכנה כזו בכלל. אז הנה זה שוב פה לסיכום – שוב, רק לגבי טורבינות רוח גדולות. והגרף מציג יפה את היחס בין טורבינות רוח (פצפון בצד שמאל) למעשיי אדם אחרים (גדול – כל השאר) :

ציפורים

החשש העיקרי – והכי מוגזם – מטורבינות רוח הוא פגיעה בציפורים. אפילו הטורבינות הגדולות, הממוקמות בחוות רוח, אחראיות לפחות מ-0.003% ממקרי המוות של ציפורים מעשה אדם בארה”ב. חתולי בית וחלונות זכוכית לשם השוואה אחראיות ל-10,000 פעמים מקרי המוות ביחס לטורבינות רוח גדולות. השוואה עבור ארה”ב ניתנת באיור  17. גם עבור אזור הגירה של ציפורים כמו ישראל, אין סיבה לחשוש מטורבינות גדולות אם ממקמים אותן נכון. ב-1986 נעשה מחקר על ה-San Gorgonio pass בארה”ב, היכן שממוקמות חוות רוח ועוברות 69 מיליון ציפורים בשנה, ונמצאו רק 38 ציפורים מתות, המהוות 0.00006% תמותה. עבור טורבינות רוח קטנות לא נעשה מחקר כזה מקיף, אך מכיוון שהן קטנות באופן משמעותי, וממוקמות בדרך כלל כטורבינות בודדות, ניתן להניח שאחוז מקרי המוות יהיה נמוך אפילו יותר מהמספר הנמוך גם ככה בטורבינות גדולות.

איור  17: גורמי המוות לציפורים, כולל טורבינות רוח גדולות (בצד שמאל). מקור – Erickson et al. 2002

Rachel Bostman מתארת את האבולוציה התרבותית שלנו חזרה לתרבות השיתופית בשיחת טד מצוינת מה-TedX באוסטרליה לאחרונה (ותודה לתמר הראל על הקישור). רחל מתארת את התקופה הזו כמעבר לתבנית של collaborative consumption בו יש היום עשרות של אתרי אינטרנט עם מאות אלפי משתתפים שמחליפים ביניהם דיסקים, שטחים לגינון ומה לא. רחל כתבה ספר עם שותפים על הנושא הזה, ומתוך החומר שהם אספו היא מתארת 3 אופני שיתוף – שוק ה”יד שניה” (redistribution), שיתוף צרכני באורח החיים (collaborative lifestyle) – בישראל קיבוצים וקואופרטיבים (כמו שלנו – על כך בהמשך) נופלים תחת ההגדרה הזו – שימוש במשאבים שלנו באופן שיתופי, אם זה כסף, יכולת כלשהיא (skill) וזמן, ולבסוף product service systems בו אנחנו משלמים על השרות שאנחנו מקבלים ממכשיר מסוים, במקום לקנות אותו. רחל מביאה בשביל זה דוגמא נפלאה – המקדחה שקניתם תעבוד 12-13 דקות בכל חייה… (כמובן – זה בלי הזמן שלוקח להחזיק אותה על הסולם לפני הקדיחה, להעביר את הסולם ולעבור לקדיחה הבאה וכו’. אך נראה לי שהנקודה ברורה…). בישראל משהו שמתאים לזה זה למשל car2go, בו אתם משלמים על השימוש ברכב, ולא קונים את הרכב. אנחנו לא רוצים את המוצרים, אומרת רחל, אנחנו רוצים את התחושות והחוויות שהם מייצרים. “access is better then ownership”.

ולגבי הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות – אני חושב שכל מי שמביט בבלוג שלי יודע שאני מעורב עם היוזמה הזו מתחילתה, וקורא פה מדי פעם לפעם על התקדמות כזו או אחרת. אז לפני שבוע הגשנו את התשקיף שלנו סוף סוף! הללויה! ואנחנו מקווים לקבל אישור עבורו בקרוב, והוא יאפשר לנו סוף סוף למכור מניות לחברים חדשים (נשאר עם הערך של כ-1000 ש”ח למניה). אז אני מציע לכל באי הבלוג שמתעניינים ושותפים להתלהבות שלי מהאפשרויות בקואופרטיב היוזם ומשקיע בהתייעלות אנרגטית ומיזמי אנרגיה מתחדשת עם כספים משותפים של מספר רב של חברים ללחוץ על הקישור הזה, ולהרשם לרשימת התפוצה שלנו, על מנת שתדעו מהם הפרויקטים אותם אנחנו רוצים לממש בעזרת כספי המניות שלכם ושלנו.

לאחר הפאנל “שמש/רוח קבוצת דיון למפתחים” שנערך ביום האחרון של הכנס באילת שבוע שעבר, כתבתי את רשמיי כאן בפורטל תשתיות.

הראיון עם אפרים שלאין, מנהל אגף בכיר תכנון תשתיות, במינהל התכנון – משרד הפנים, שפורסם אף הוא בתשתיות, מראה שוב שאנחנו עדיין לא מדברים על אותו דבר.  אפרים שלאין אומר ש”להקים טורבינת רוח ביתית זה לא פשוט. שכן שלך רוצה להקים טורבינה בגובה של 12 מטר לפחות, הפרופלור הזה מסתובב במגרש של השכן שלך, והילדים שלך משחקים בגינה. אף אחד לא ייתן לילדים שלו להסתובב כשבחצר של השכן שלו מסתובבת טורבינה שיכולה ליפול על הגינה ועל הילדים”. אבל זה בדיוק הענין – רוב השוק לא מדבר על הקמת טורבינות רוח בתוך ישובים ובחצרות קטנות של בתים. מדברים על הקמת טורבינות רוח היכן שיש רוח!

וזה באזורים חקלאיים ותעשיתיים בצמוד לישובים, ומספיק גבוה היכן שיש רוח. (ובלי קשר – ההנחיות המומלצות בעולם להקמת טורבינות רוח באזורים בנויים מתייחסות לזה בפרוש, למשל כאן). לכן מובן לי שוב, שיש פה שיח חרשים. ובהתאם למה שכתבתי כאן,  אני מצפה שהנושא יופרד – טורבינות קהילתיות (15-50 קילוואט הספק מותקן) וטורבינות ביתיות גדולות (קרוב ל-15 קילוואט הספק מותקן) יותקנו על עמודים גבוהים מ-12 מטר, אך באזורים מחוץ לישובים. שוב – איפה שיש רוח! אין הגיון בלשים טורבינות רוח היכן שאין רוח, ומכיון שבתוך אזורים בנויים אין רוח, ויש עם זה כבר ניסיון נרחב, באנגליה למשל – ועל כך אפשר לקרוא בסקירה הזו שלי, רוב השוק לא מתייחס לזה. אז בבקשה – הפגשו עם התעשיה. הפגשו עם התעשיה שרוצה להקים טורבינות מחוץ לישובים, באזורים הדומים לאזורים שבהם מדובר על הקמת טורבינות גדולות וחוות מבחינת תואי השטח והקרבה לאזור בנוי. קראו את ההמלצות שנכתבו בעולם עבור הנושא הזה. והגיעו להסכמה עבור הטורבינות הללו. אחר כך, שבו עוד, והחליטו על הקריטריונים עבור הקמת טורבינות רוח בתוך הישובים ועל הבתים. זה מעניין, אך זה לא עיקר השוק ועיקר האנרגיה, והערבוב שאתם עושים מעכב ייצור אנרגית רוח באופן נקי, בטיחותי, כפי שנעשה בכל העולם – והוא אינו במקום.