הברומפטון של freedom-ebikes שבבעלותי נבדק הבוקר באופן בלתי צפוי. טוב, ידעתי שירד גשם אני מניח (הייתי צריך להקשיב ליערה אולי…), אבל עד שלא נחתתי בחיפה כרמל–השמונה ויצאתי מהתחנה, ושמעתי מישהו אומר “רק לפני שני דקות היו שמיים כחולים” לא קלטתי שרק לפני שני דקות היו שמיים כחולים… בקיצור – הקיט עומד בגשם. ועובד יפה מאוד. לעלות את ההר לעומת זאת לוקח איזה 10 דקות יותר מהרגיל בגשם (שזה בערך כמו אופניים בלי מנוע בלי גשם), פשוט בגלל עמידה בכמה רמזורים בדרך, והמנעות משלוליות והחלקות. כן, שמעתי לאחרונה שלא כל המנועים החשמליים עמידים במים, וב–ebikes.ca יש תמונות זוועה ממנועים שחטפו מים וחלודה. אבל לא הקיט הזה. לפחות לא בשבר ענן הזה. הגעתי רטוב, וזה כי לא ממש הייתי מוכן לגשם, אבל המנוע עבד במרץ כל הדרך – כמו מלך.ובנוסף – גם ה-cycle analyst שלי, עם חיבורי ה-anderson powerpole שישבו בחוץ רטובים, לא עשו שום בעיות.
רשמיי מאילת-אילות 2011 – חלק 1
עוד שנה, עוד כנס. מאז 2007 נועם אילן, דורית בנט וראש מועצת אילות אודי גת יוזמים ויוצרים את כנס האנרגיות המתחדשות באילת. כנס מרשים, המשלב מפגש על שנתי עם כל מקבלי ההחלטות בתחום האנרגיות המתחדשות וההתיעלות האנרגטית, עם ראשי התעשיה והמשק, ועם הסטארטאפים החדשים שמחפשים מימון. ואפילו הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות היה שם ודיבר! בשבילי, הכנס הזה סיכם את שנת השבתון הראשונה שלי, שנה שהתחילה מעט אחרי הכנס הקודם (בו ניהלתי פאנל בנושא מדידות רוח), עת טסתי לי לארה”ב בואכה פרו.
אז יש הרבה מה לומר, ואני אנסה לומר זאת בכמה פוסטים השבוע. אבל נתחיל במשהו מעניין, שגם קשור לעוד ארוע שנערך בצמוד לכנס השנה, בפעם הראשונה – כנס הנוער הבינלאומי לאנרגיות מתחדשות! כנס הנוער בעצם היה תחרות בזק של המצאה חדשה בתחום אגירת האנרגיה. הילדים (תלמידי כיתות י”ב, כ-30 סכ”ה, מתוכם 12 מחו”ל) קיבלו 10 שעות הפרוסות על פני יומיים וחצי עם סיורים בין לבין, לחשוב על רעיון חדש סביב אחד ממספר נושאים (אליו הופנו מראש, מבעוד מועד) – אגירת קרח, אגירה שאובה, ביומאסה, אגירה כימית, קבלים, גלגלי תנופה ובריכות מלח. היה מעניין וכיף מאוד גדול לעבוד עם הילדים! 10 שעות זה כמובן לא מספיק בשביל לפתוח סטארטאפ, אבל בשביל זה יש לילדים האלה גם 10 שנים… אז – במהלך הכנס, אחת ההרצאות היתה של ראש עיריית אוסטין לשעבר (Austin Texas), שמשמש עכשיו כיושב הראש של חברת החשמל באוסטין טקסס, מר Will Wynn– והיא היתה מדהימה. הרוח באזור חוות הרוח בסביבת העיר נושבת בעיקר בלילה. אבל צריכת החשמל בעיקר ביום – קרור הבתים, המשרדים והמפעלים בעיקר! (נשמע מוכר?!) הפתרון – מבנה שמתפקד כקובית קרח ענקית! אגירת קרח מטורפת! ואנשים מצטלמים ליד זה בשביל החתונה! 
ויין החייה את ה-down town שלו משנת 2000, והשתמש באנרגיית רוח ואגירה תרמית באופן מדהים, שאנחנו כל כך צריכים לאמץ שזה עצוב… איפה רון חולדאי ואיפה הבחור הזה…
איך קואופרטיב אנרגיה נולד
מאז ששמעתי את עופר בן דב מדבר על קואופרטיב האנרגיה המתחדשת כדרך להקמת טורבינות רוח ע”י הציבור ובשביל הציבור, נשביתי בקסמי הרעיון הזה. טורבינות רוח הן פתרון אמיתי וכלכלי לייצור חשמל נקי, תוך שמירה על השטחים הפתוחים מתאימים כשטחי מרעה וחקלאות (חוץ ממטוסי ריסוס, שמוגבלים מהאזורים הקרובים לעמודים). אבל – הציבור מתנגד במקרים רבים. בגלל הפגיעה הנופית. טורבינות רוח, כמו כל מקור אנרגיה מתחדשת, צריכים שטח רב לייצור כמות אנרגיה משמעותית. צפיפות האנרגיה ברוח ובשמש נמוכה בהרבה מבנפט גולמי (ופחם, וגז טבעי). בטורבינות רוח, השטח של “לוכד האנרגיה” נמצא בניצב לאדמה – כלפי מעלה. בזה יתרונו – השטח של האדמה פנוי לשימושים נוספים – ובזה חסרונו – רואים את זה מרחוק. 
אז למה בדנמרק ובגרמניה אין התנגדות של התושבים להקמת חוות רוח? זאת בהשוואה לשיחות שהיו לי עם חברים מהמילואים ואחרים, שמבחינתם פגיעה נופית לא באה בחשבון, ושכולם יחנקו?! התשובה – נמצאת בחלקה בקואופרטיבים. Paul Gipe הוציא ב-2009 גרסא מחודשת לספרו הפופולארי Wind Energy Basics, ובו פרק שלם על קואופרטיבי אנרגיה, ההיסטוריה שלהם, החסמים, ואיך הם התפתחו. לפני שנכנס למה פול גייפ יכול ללמד אותנו, נעצור לרגע, ונהרהר בקואופרטיב האנרגיה המתחדשת הישראלי, שנמצא בצומת דרכים חשובה. קואופרטיב אנרגיה מתחדשת, למשל קואופרטיב שמקים טורבינת רוח, הוא עסק שבו ההשקעה של הקמת טורבינת הרוח מגיעה (לא חייב להיות 100% – בדרך כלל בשילוב גוף עסקי או ציבורי והלוואה מבנק) מחברי הקואופרטיב. להיות חבר בקואופרטיב שכזה משמעותו קניית מניה שמשמשת לבניית טורבינת הרוח. קואופרטיב יזמי. קואופרטיב השקעתי. אבל – זהו גוף דמוקרטי, ואם לך יש 10 מניות, עדיין יש לך זכות הצבעה אחת. אני הסתובבתי עם הרעיון בראשי בין 2005-2008, ואז בפגישה מכרעת בה נכחו אנוכי, דרור רשף, אלון אלירן ורוני סגולי, ראיתי את הניצוץ ניצת בעיניו של רוני. ואחר כך כבר אי אפשר היה לכבות אותו. רוני, לקח את הרעיון, נפגשנו עם עופר בן דב היזם המקורי, ולאט לאט התחלנו להתמקד. ב-2009 סוף סוף הרמנו פיילוט ראשון, כלל וכלל לא בתחום הרוח מכל מיני סיבות שאולי אגיע אליהם בפוסט הזה (או בהבא…) אלא בתחום חשוב מאין כמותו גם כן של התייעלות אנרגטית. פרויקט פיילוט, כ-92 חברים, כ-130,000 ש”ח -שכללו כ-80,000 ש”ח עבור משאבת החם לחימום מים שהחליפה שריפה בגז, באחת מ”מרכזי החם” בקיבוץ גבעת חיים איחוד, והפרויקט רץ מאז בהצלחה. 
התחלנו לחלום ב-2008, והמשכנו לאחר הפרויקט ביתר עוצמה. מה הרעיון הרי? יהיה זה הקמה של חוות רוח או טורבינת רוח בבעלות משותפת, או כל פרויקט אחר בתחום האנרגיה הנקיה והמתחדשת, או ההתייעלות האנרגטית – אנחנו מאמינים, מכל הסיבות שפול מציין גם כן, שתושבים צריכים להיות מעורבים בהשקעה וברווחים של התחום הזה. כלכלה מקומית, ועוד. אבל איך מתקדמים? את הפרויקט הראשון עשינו כולנו בהתנדבות – אך היה ברור לנו לחלוטין שמדובר ביוזמה שהרבה כסף מאחוריה, עסק לכל דבר, ושכזה, הוא אינו יכול להסתמך אך ורק על עבודה התנדבותית. צריך צוות מצומצם בשכר. וזה כואב בכיס. כן. אני אישית התחלתי את ההשכלה הכלכלית שלי ב-2008, יחד עם רוני ועם הצוות שהתגבש סביב הקמת הקואופרטיב (וחלקו עדיין בועד מנהל – כמו שחר דולב למשל) למדתי מאלו שידעו יותר, והשלמתי את שאף פעם לא למדתי באופן מסודר (אל תבינו אותי לא נכון – אני עדיין מבין יותר במודלי אלמנט להב של להבי טורבינת רוח מריבית דריבית…). המסקנה הכלכלית מאוד ברורה. גם עם פרויקטים מאוד רווחיים אי אפשר לשלם את ההוצאות השוטפות של הצוות הניהולי הנ”ל (אפילו 20% תשואה שנתית נאמר – כן, יש יותר רווחי, אך אנחנו עסק חברתי, ואם אנחנו לא יכולים לחיות במתח רווחים נמוך מזה – windshare למשל חיים על 7.4% שנתי – אך הם קיבלו עזרה מהמדינה שלהם, ואני עוד אחזור אליהם – אז ההצדקה לקיומנו יותר חלשה). אם כן, אפשר לעשות אחד משני דברים (1) לשלם משכורות רעב למנהל וצוות ניהול, או לנהל בהתנדבות (2) להגיע לכמות גדולה של השקעות, שמשמעותה כמות רבה מאוד של חברים, שהם הבסיס להשקעה. לי לקח קצת זמן לעשות את הסוויטץ, ולהבין שזה לגדול או לחדול. האפשרות הראשונה נפסלה על הסף. אם לא נעשה את זה מקצועי, ומקצועי משמעותו מישהו שזמנו מוקדש לענין, זה לא יקרה. על כך היתה תמימות דעים בין כולנו מההתחלה. אז איך עשו את זה בעולם בעצם? לפול גייפ פתרונים. התכתבתי עם פול בנוסף לקריאת הספר הנ”ל (ועוד רבים שכתב. אני מקווה גם להביא אותו לארץ בקרוב) והוא אומר שהנושא של ה-soft costs (יעני לא עלויות הברזלים, אלא העלויות מסביב, של הצוות ניהול דנן וכדומה – עורכי דין, רואי חשבון …) היה נושא מכריע גם בצפון אמריקה – ארה”ב וקנדה. שם נעשתה עבודת לובי מסודרת, והממשלה מימנה קרן של Community Power עבור זה! שזה מדהים. לעומת זאת, בגרמניה, היכן שהרבה מהקואופרטיבים האלה הם מבוססים על חקלאים – כמו בדנמרק גם כן – החקלאים פשוט אוספים את כספם ומסכנים אותו על הפרויקט (תמיד יש סיכון – אין רוח, בעיות חיבור לרשת החשמל – עד שזה לא קם זה לא קם) ומנהלים אותו בעצמם. אך הם כמובן שוכרים אנשי מקצוע בתשלום עבור מדידות וסקרי הרוח, ועבודת הבירוקרטיה הדרושה. אנחנו למעשה גיששנו ממש בעדינות אצל כמה גורמי ממשלה, ללא הצלחה (אך זה רחוק מאוד מעבודת לובי כמובן! וזה יודע כל לוביסט…) והחלטנו שיש לנו מנדט לסכן את הכסף של החברים המקוריים בקואופרטיב (אנחנו בין השאר) ולנסות לקפוץ את המשוכה בין 90 חברים ופרויקט שמכניס 3000 ש”ח בחודש, לבין הכנסות של 50,000 ש”ח בחודש ומספר אלפי חברים (תוך כמה שנים כמובן), שלפי התוכנית העסקית שלנו יביא אותנו למקום בר קיימא. הלכנו (רחמנא ליצלן) בגישה הגרמנית.
ברומפטון חשמלי על הכרמל
הרבה זמן אני שוקל לקנות ברומפטון, ומכיוון שחזרתי לי לטכניון, אבל אני לא גר על ההר כפי שהייתי בתואר הראשון, אני צריך עזרה בנסיעה היומית מתל אביב לטכניון, אם אני רוצה לעשות את זה על אופניים. אני מודה, אני לא חייב. בתואר הראשון גם כן היו לי אופניים מתקפלים – אופניים מעולים! Montague, שלפני שנתיים מישהו התחיל לייבא לארץ. אופני הרים מתקפלים שבאמת לא מוותרים על איכות הרכיבה בכלל בשביל לאפשר את הקיפול. 
אבל, אז הייתי עולה את הכרמל פעם בשבועיים-שלוש, מזיע בכיף, וזהו. כל יום? מוגזם. אז בחרתי בברומפטון עם קיט חשמלי, של FreedomEbikes. אני מתכנן לכתוב ביקורת מסודרת על הקיט הזה, ואני כבר יכול לומר שאני ממליץ עליו בחום. הגישה של היצרנים שלו, היא שאופניים מתקפלים חשמליים לא צריכים טווח – וסוללה גדולה – כמו אופניים חשמליים. הרעיון של אופניים מתקפלים הוא שילוב של נסיעה עם אוטובוס או רכבת, בקלות, ובלי ברדק המתלווה לעיתים לשילוב אופניים באוטובוס (אם כי רבים עושים זאת בהצלחה) ופשוט בלי החוסר אפשרות בארץ להעלות אופניים רגילים על רכבת. אם כך – נסיעה אופינית של אופניים מתקפלים חשמליים תהיה קצרה יותר מאופניים חשמליים רגילים, ולכן אפשר להקטין את משקל וקיבולת (ומחיר) הסוללה, בהתאם. הסוללה של הקיט היא באמת 91 וואט-שעה בלבד, בהתאם לפילוסופיה הזו. זה פחות מחצי מסוללה רגילה (אקו-רייד למשל – 24 וולט 10.5 אמפר שעה – 252 וואט-שעה). אני ידעתי שאני הולך לעלות את הכרמל, 8 ק”מ ו-250 מטר, ולכן המנוע יתאמץ מאוד וישתה הרבה זרם. אז רכשתי שני סוללות, אותם אני מחבר במקביל. הסוללה יושבת בתוך תיק של ברומפטון, בתאים שממש מתאימים לסידור הזה. החשש היחידי שלי הוא מפני התחממות של הבקר, אך הנסיעה היום מראה שגם בעליות ובמאמץ אין בעיה לסלק את החום מתוך הכיס. אז היום לראשונה – נתתי לברומפטון לסחוב אותי במעלה ההר. הנה המסלול שלי: 
המדידה היא עם תוכנת Endomondo שחבר טוב הכיר לי, בעזרת ה-gps שב-htc legend שלי (אנדרויאד). האתר לא מאפשר לשנות רזולוציה וכדומה, ובכוונה השארתי את ה-gps דלוק תוך כדי הנסיעה ברכבת, אז קשה להסתכל ממש על המהירות עם האופניים בהתחלה (ביתי עד תחנת ההגנה בתל אביב) ובסוף (תחנת רכבת חיפה מרכז השמונה, עד לטכניון, הפקולטה לאווירונאוטיקה). בגדול – זמן העליה שווה לעליה עם אוטובוס, אבל – בזמן שלי, בלי ההמתנה בין הרכבת לאוטובוס, שהיא לא משהו בימים אלו… הקיט החשמלי הזה, המורכב על האופניים האלה – שאינן זולות במיוחד (5250 ש”ח לדגם שלי – M3L), משאיר את אותה חווית קיפול של הברומפטון. קל מאוד לקפל, להכנס לרכבת, ולצאת. החיבור של הבקר והמצבר אל התיק הקדמי של הברומפטון, שיושב על תושבת המחוברת לשלדה מלפני הכידון (קצת מוזר – סיבוב הכידון לא מסובב את התיק, כיוון שהוא מחובר לשלדה, אך הוא יושב מקדימה כמו תיק כידון רגיל). 
המצבר לא תופס הרבה מקום, ונכנס בשני תאים מאחור – 
והעליה – פנטסטי! המנוע הזה (250 וואט, 36 וולט) לא מתוכנן למהירות, ובמישור בקושי מגיע ל-25 קמ”ש (לפי החוק). אבל לעליות הוא נהדר! שני ההילוכים הראשונים של הברומפטון (מתוך 3) משלבים את כח הפידול עם המנוע, וכרגיל, אפקט הסופרמן עושה את שלו. מה גם, אני מאוד נהנה מהמעבר מתיקים על הגב, או מאחור על הסבל, לתיק ממוקם מקדימה במקום נגיש ונח. למשל – הורדת מעיל והכנסתו לתיק היא ענין של שניה וחצי בעמידה ברמזור.
רוח המקום חשובה מהרוח במקום
כששואלים אותי “איזה טורבינת רוח אני צריך?”, או “כמה תעלה לי טורבינת רוח מתאימה?”, אני תמיד מתחיל בציון החשיבות של נתוני הרוח באתר. אין, פשוט אי אפשר לתת הערכה רלוונטית בלי נתוני הרוח. אבל בפרויקט שאני ודרור צחורי עוזרים לסיים בבית הספר “משאבים” שבמשאבי שדה, קיבלתי תזכורת לכך שנתוני רוח טובים הם לא מספיק בשביל ייצור חשמל נקי מהרוח. מעשה שהיה כך היה – הותקנה טורבינת רוח קטנה בבית הספר משאבים (Bergey XL1, בקוטר של כ-2.5 מטר, 3 להבים, זנב מתקפל להגנה במהירויות רוח גבוהות). טורבינת רוח די סטנדרטית, שאני המלצתי לעבוד איתה לפרויקטים מסוג זה. אמה–מה, המתקין בשלב הראשון של הפרויקט התקין את הטורבינה בלי עומס – כלומר בלי שום דבר שהטורבינה מחוברת אליו (לא מצבר, או נגד חזק, או שום דבר שיכול להעמיס את הגנרטור). השאיר קופסת חשמל קטנה שאפשר לעצור איתה את הטורבינה (לקצר את ההדקים – כך עוצרים טורבינות רוח קטנות), אבל לא קיצר את ההדקים.
התוצאה? ברוחות מעט חזקות, הטורבינה החלה להסתובב, ובלי עומס – כלומר בלי משהו שיעצור אותה, הגיעה למהירויות סיבוב גבוהות. סכנה לא הייתה שם, מכיוון שהטורבינה בנויה לעמוד במאמצים האלה, והזנב מתקפל במהירויות רוח גבוהות ומגן על הטורבינה בלי שום קשר לעומס. אבל הנזק נעשה. כשאני הגעתי עם דרור למשאבי שדה בשביל לחבר משאבה ומזרקה שתופעל ע“י הטורבינה – שהיא אוביקט חינוכי בעיקרו, כמו המערכת הסולארית שנמצאת על ידה – המילים הראשונות ששמענו מהמנהלת הן “האם יהיה מעצור נגיש?”. פשוט מאוד. הרעש שהטורבינה עשתה כשהיא הסתובבה בלי שום עומס חירפן אותה. בצדק. הרעש הפריע ללימודים – זאת כשהטורבינה אמורה להיות עזר חינוכי! לכן, היא דאגה שיעצרו את הטורבינה (הכל היה במקום, רק היה צריך לחבר חוט. אני מניח שפשוט שכחו לחבר את המעצור כשעזבו, או יותר גרוע, חשבו שזה יהיה נחמד אם הטורבינה תסתובב לה סתם כך בשביל היופי…).
והנזק נעשה. עכשיו אחרי העבודה של דרור הטורבינה מחוברת למזרקה, שעובדת כשיש רוח, אך בגלל הניסיון הרע דרור נאלץ לחבר מערכת מיתוג שעוצרת את הטורבינה לחלוטין בזמן ההפסקות.
כמובן שהטורבינה עושה מעט רעש, אך לא קרוב למה שהמנהלת חוותה. הרעש שהטורבינה תעשה בזמן פעולה נורמאלי זהה לזה שהרוח עושה כשהיא נושבת דרך חלון פתוח או מסביב למבנים הם פשוט לא ישימו אליו לב. אבל עכשיו – לך תסביר את זה…
מה זה עני בבנגלדש
מאז שחבר טוב המליץ לי על The Colbert Report אני צופה קבוע. הערב נתקלתי בראיון של מוחמד יונס – המקים והראש של בנק גרמין הנותן מיקרו-הלוואות לעניים בבנגלדש – אצל קולברט. (אחרי שקראתי את הכתבה הזו בה הוא מצוטט). משעשע ומחכים בו זמנית – מסתבר שההגדרה של עני לפי בנק גרמין היא “חוסר רהיטים” בבית. מסתבר שהחברה בנואבו מנזנייה – להם הלוותי כסף לפני חצי שנה – לא היו מקבלים כסף מבנק גרמין. נו, יש עני – ויש עני.
הולכים נגד הרוח
האמת שהתמונה הזאת שבתה את ליבי אז הכנסתי אותה בלי לחשוב מה אני אכתוב יותר מדי. היא הגיעה מכתבה על ההאטה של מהירויות הרוח בחצי הצפוני של כדוה”א. חוקרים מאוניברטיסת טקסס-אוסטין בארה”ב מצאו שהמהירויות רוח הממוצעות יורדות, והם חוזים שבין 2070-2100 מהירות הרוח הממוצעת תהיה נמוכה ב-4%-12% מהיום. אם זה נכון – זה משמעותי מאוד! מכיוון שהאנרגיה ברוח יחסית לחזקה השלישית של מהירות הרוח, לשינויים קטנים יש משמעויות גדולות (ולכן למשל התעריף עבור טורבינות רוח קטנות-קהילתיות, וזה שעכשיו בשימוע עבור חוות רוח, הרבה פחות אטרקטיביים בישראל היכן שאף פעם לא נעשו מדידות רוח מסודרות ופורסמה מפת רוח למרכז וצפון הארץ היכן שרוב אנרגיית הרוח בישראל נמצאת. באירופה איפה שכל יזם יכול להתחיל מעבודה מסודרת שנעשתה, הסיכון נמוך יותר, ואיתו מחיר ייצור החשמל מהרוח). אבל – ישנם סיבות רבות לפקפק ביכולת שלנו לחזות על סמך מדידות של ה-50 שנה האחרונות שינויים במהירות הרוח בגבהים הנמוכים (יחסית לאטמוספירה) בהם נמצאים הטורבינות. הסיבות מתחילות בראש ובראשונה מהסטנדרטים של מדידת רוח – כלומר הציוד, מיקום הציוד (גובה ומרחק ממכשולים) שהשתנו מאוד עד שנות ה-80 ומשנות ה-80, עת החלו למדוד רוח בשביל התקנה של טורבינות רוח (וגם אז התהליך לווה בעקומת למידה משלו), וממשיכות בייעור מחדש מסביב להרבה אזורים באירופה היכן שהמדידות הללו נלקחו (יערות מאיטים את הזרימה, ובאופן מורגש בגובה של 10 מטר – גובה אופייני של מדי הרוח האלו). כמו שמסכם Peter Thomas מ-GL (החברה הבריטית הידועה, שאליה הולכים כדי לקבל אנליזה לנתונים שהבנקים מתייחסים אליה בכבוד ומחליטים על תוכנית הלוואה בהתאם) – It is fossil fuels that are the truly unpredictable fuel source. Even before factoring in their likely contribution to global climate change, the economic cost of fossil fuels is already far harder to predict than the wind will ever be, he says. “In the last 10 years, the cost of a barrel of oil has varied between $20 and $150. The wind is free.”
ידיעה מרעישה: התגלה משאב אנרגיה בלתי מנוצל!
הפוסט הזה בא אחרי שני ביקורים לא קשורים ברמת הגולן (טוב, קשורים לכך שיש פה אחלה רוח… חלק ניכר ממשאב אנרגיית הרוח שלנו נמצא ברמת הגולן). באחד צפיתי בהקמה של מד רוח ע”י יבגני מ-clean electric, ובשני זכיתי לארוח דרוזי משובח. הסיפור ששמעתי על הזקנה בת ה-104 שנפטרה באותו יום, ותפרה וסרגה עד יום מותה, והיתה צלולה ויכלה להזכר בשירים מימי ילדותה, הזכירו לי את ה-TED הזה (אני מודה ומתוודה, אני מוצא עצמי יותר ויותר מקטלג את העולם ואת חוויותי בו בהתאם ל-TEDים …). אני חושב שכפרים דרוזים מסוימים יזרחו בכחול על המפה של דן בטנר.
בתמונות למטה מוצגים השלבים השונים בהרמת מד רוח לעומת זאת. מדובר בתורן טלסקופי, שיבגני והצוות שלו מ-clean-electric הרימו ברמת הגולן. התורן בגובה 15 מטר (נמוך יחסית למדידות מהסוג הזה) ומכיל שני מדי רוח, ומד כיוון אחד. ה-set למטה מכיל הערות ותאורים נוספים של שלבי ההקמה, כהערות בתחתית חלק מהתמונות.
What would you attempt to do if you knew you could not fail?
למי ממכם יש פלקט, תמונה או איזה גוש מתכת עם החריטה הזו עליו? אני קניתי אחד כזה לאחי פעם (עוד יש לך אותו?). נעמי קליין מסגירה לנו את הפרט המעניין – שגם למנכ”ל BP, האחראי לזיהום נפט הענק במפרץ מקסיקו, יש כזה בחדר. כן. זה נראה פתאום פחות מתאים… היא מציעה לו להחליף את זה בתמונה של איקרוס, כשנוצותיו נמסות מהמעוף למעלה קרוב לשמש בלי השקעת מחשבה בתוכנית גיבוי או מחשבות “מה אם…”. טד מצוין!