ביוזמתו של בארט החלטנו לפתוח כיתה מאולתרת לחמישה ילדים שלא הולכים לביה”ס כי אין להורים שלהם כסף ובעיקר מודעות [מחיר לשנת לימודים 50 סול כ- 60 ש”ח]. אנחנו נפגשים כל יום לשלוש שעות מתשע בבוקר עד שתים עשרה. משחקים, לימודי חשבון (התחום היחידי שבו אני באמת מצליחה ללמד משהו), קצת כתיבה. בנוסף אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מזינה ביחד ומצחצחים שיניים ביחד [לאב דווקא בסדר הזה].
אחרי המפגש הראשון באה לבארט ילדה וביקשה להצטרף לכיתה שלי. הילדה נראתה לו קצת גדולה מדי בשביל להצטרף לכיתה שלי. בארט שלא הכיר את הילדה התחיל לשאול אותה שאלות: “למה את לא הולכת לביה”ס? ” – “לא יודעת” “את יודעת לספור?” והיא עונה “לא יודעת”. בארט ממשיך שואל “כמה זה שתים ועוד שלוש?” והילדה ממשיכה “לא יודעת”.”את יודעת לכתוב את השם שלך?” והיא ממשיכה בשלה “לא יודעת”. לבארט נראה מוזר כל הסיפור הזה והוא ביקש מאחת המורות שעובדת במרכז, פאבולה, שתנסה היא לדלות פרטים מהילדה אולי הבעיה טמונה בספרדית שלו. פאבולה הצליחה לגלות, לאחר חקירה יסודית, שהילדה בכיתה ג’ ואמא שלה רצתה שהיא תבוא לכיתה שלי במקום להמשיך וללכת לביה”ס המקומי בו היא לומדת כעת , אז היא הנחתה אותה לענות על כל שאלה ב”לא יודעת”.
הרי זה ברור כשמש – אפילו שיתר התלמידים בכיתה קטנים מהבת שלה בשנתיים, המורה לא ממש יודעת ספרדית, זה רק שלוש שעות בבוקר בלי תוכנית לימוד מסודרת- אבל היי, אני גרינגו אז בטוח שזה יותר טוב…
