למרות שקראתי לאחרונה את נעמי קליין, לא השכלתי להפנים שדרכון ישראלי
יותר שימושי בדרום אמריקה מדרכון אמריקאי. מה, אחרי שנים של התעללות
פיננסית-פוליטית שום דבר לא יקרה?! נו, אז נכנסתי לפרו מארהב עם דרכון
אמריקאי. מהאינרציה, אך קשה להפרד מ-150 דולר בשביל התענוג של לראות את ימת
המלח הגדולה בעולם. נו טוב. הבוליביאנים לא פראירים, אם להשתמש במינוח
מקובל. מקשים עליהם להכנס לארה”ב, אז הם מקשים בחזרה. ואולי זה פשוט בגלל
היסטוריה של דיכוי ורצח, בהנהגת האידיאולוגיה המזוהה עם האמריקאים יותר
מכל.
טוב, כרגיל, אין דבר העומד בפני הבקשיש. 30 דולר בצד הפרואני שיחזרו את
בואי לפרו כישראלי, והבוליביאנים בתמורה חסכו ממני את ה-135 דולר שהם
דורשים (לא 150 מסתבר. התרככו קצת?). עכשיו נשאר לראות את ימת המלח והגונגלים!
