הטד הזה משתלב עם הטד הקודם ששמתי פה. ובכלל, אחד ההתלבטויות השגויות, שעליהם חושבים פעילים סביבתיים רבים, היא מה בא קודם – הבריאות (סביבה) או הרווחה (כלכלה). תפיסה סביבתית-חברתית-כלכלית הוליסטית אמיתית לא מובילה לקונפליקט. את זה מראים וויליאם מקדונל ומיקל ברונגהרט ב-cradle to cradle ובסרט שהופק סביב התפיסה שלהם (“waste is basically stupid”). בטד הזה, Ray Anderson, שחברתו מייצרת שטיחים (מקיר לקיר או איך שקוראים לזה), מוצר שיוצר על ידם בעבר בשיטות הסטנדרטיות – הרבה נפט לחומרי הגלם, והרבה נפט ופחם לחשמל הדרוש, והרבה זבל בסוף החיים של המוצר – מספר על המעבר לשיטות ברות קיימא ומראה את המשוואה הכלכלית החדשה. בסוף, הוא גם מדבר על השינוי התרבותי שחיב לבוא יד ביד. בתפיסה הזו, הכל מתלכד. כשאנו מזהמים פחות ומשתמשים בפחות חומרי גלם, יותר נשאר לדור העתיד, ויותר נשאר גם משסביבנו. הענייים, שסובלים פעמיים, הן מהחוסר הכלכלי שלהם שמתבטא בדיור,מזון,תחבורה, והן מהחוסר הבריאותי שלהם, כתוצאה מכך שהם תמיד בתחתית צינור ה-Nimby ,not in my back yard , וזו תמיד החצר האחורית שלהם איפה שכל הזיהום המסרטן ומאסטם (מלשון אסטמה) ופוגע באיכות חייהם מהעריסה ועד הקבר. אז מעבר לייצור מעריסה לעריסה, תורם לכלכלה, לחברה ולבריאות. ושיהיה לבריאות.
והנה הסרט על התפיסה המקבילה של מחברי cradle to cradle:
הסרט האחרון פשוט מעורר השראה.