הבטריה במרכז, בטריית אצבע שמנה, D size, סיימה את חייה זה עתה לאחר 8 שנים בבעלותי. אני חושב שזו בפירוש אחת המערכות יחסים הארוכות שערכתי עם בטריית אצבע. היה סביר אני מניח. בעצם, זו המערכת יחסים הכי ארוכה שניהלתי עם משהו או מישהו/י שאינו בן משפחתי… היא עבדה לה 5 שנים בתוך שעון מעורר, ומאז מחכה בשקט במגירה. אין תלונות. הסוללה הזו נקניתה בארה”ב בתקופת שפל בחיי, עובד הובלות בחברת moving ישראלית בשיקאגו. הקדמה להרפתקאה ששינתה את חיי באקוודור. לא פחות. ומה שפתח את המאורע היה תאמינו או לא, ארגז מלא סוללות כמו אלא שבתמונה. ניזכרתי בהם עכשיו, כשרוקנתי את הערימה שלי שחיכתה בשקט, לתוך מיכל הזכוכית. ערימת הסוללות באקוודור עשתה עבודה חשובה יותר. התנדבתי באותה עת בייעור מחדש בשמורת הטבע bilsa, שבאזור esmeraldas, שבאקוודור. חור של ממש. בית המתנדבים יש לו בסוף דרך עפר של באורך 13 ק”מ, שמתחילה כבר בלב הג’ונגל, בעיירונת הנקראת la ye de la laguna, על שם, לא תאמינו, הלגונה היפיפיה שנמצאת שם ליד. לגונה של מי גשם, ללא נחל הזורם אליה, מעשה מי הגשמים המרובים באזור. יפיפיה. בית המתנדבים הואר בעששיות עם נרות, ולמי שתפעל אותו היו פנסים עצבניים שעבדו כל אחד על 4 בטריות D אם אני לא טועה. במשך השנים, הם הצטברו להם ומילאו מספר ארגזים שנגלו לפני עיני מספר ימים אחרי שהגעתי לשם. “אבל יש פה אחלה רוח, ואחלה שמש” חשבתי לעצמי. ורוח מילאה את ראשי, אחרי שבישראל הספקתי לעבור דרך ספרים כבדים בנושא, ולבנות התחלה של טורבינה לפי ההוראות של otherpower.com , ולקרוא את המתכון של hugh piggot. להבים לטורבינות רוח קטנות לייצור חשמל עושים מעץ. לא חסר פה עצים… עצים נופלים ביער מדי פעם, כך שחיפוש קצר הוביל אותי למהגוני נפול שמצא דרכו למחנה. החלטתי להכין להבים כדי להראות להם כמה קל לבנות טורבינת רוח. למה לעבוד עם סוללות חד פעמיות אם אתם יכולים לעשות קצת חשמל ולהטעין סוללות נטענות? לקח לי חודש לבנות את הלהבים, בין עבודות הייעור הרגילות, ולבסוף מימנו את שאר חלקי הגנרטור (מגנטים בעיקר) מתנדבים של ארגון אחר נפלא שהכרתי שם (human nature). אז לאן הבטריות שלי יגיעו בסוף? לרמת חובב, לחבית גדולה. הארגז באקוודור מתמלא לו גם כן סביר להניח.
