אוויר ערים צלול כיין

בימי הביניים נהגו לומר ש-“city air is freer” , כיוון שהוא שיחרר מעול הפאודליזם. כך לפחות אומר מיקל בלומברג בנאום שנשא במאי האחרון בניו יורק, ומתומלל פה, תחת הכותרת “The tragic lag between what we know and what we do”. בנאום יפיפה מתייחס בלומברג לפער בין המדע לבין המדע הפוליטי, שמוביל להבדלים בין מה שאנחנו מבינים (מדע) למה שאנחנו עושים (מדע פוליטי), תוך התיחסות לשני נושאים עיקריים – העישון בניו יורק, בהם הוא יצר תקדים עולמי ב-2002 כשאסר על עישון במסעדות לאחר שזיהה את העישון והעישון יד שניה כגורמי המוות העיקריים בניו יורק סיטי, והגברת אפקט החממה מעשה האדם. הנושא האחרון הוא מה שהביא אותי בכלל לקרוא את הנאום הזה. העברתי השבוע מצגת על החור באוזון במסגרת קורס במכון וויצמן על מאמרים מכוננים במדעי הסביבה, וחיפשתי קשרים בין פרוטוקול מונטריאול מ-1987 שעסק בחור באוזון וב-CFC שיצרו אותו, לבין הסכם קיוטו והמצב הנוכחי של הסכמי הגבלת פליטות גזי החממה.
יש המון מה ללמוד מצמד המדענים שגילו את הקשר בין ספריי לשיער (שמכיל CFC) לבין החור באוזון Molina and Rowland. הם הבינו מיד שלא די בפרסום מאמר. צריך להוביל מהלך. לעשות. מיקל בלומברג גם עושה. הוא מוביל מהפכה באנרגיה שניו יורק סיטי צורכת (80% מישראל בערך אגב) ומבין שהמדע והעיר צריכים ללכת ביחד. הוא מהנדס דרך אגב (לא כותב איזה במאמר). אני חלמתי על ראש עיר אדריכל מתי שהוא בבלוג הזה. גם מהנדס היה חיובי. טוב, חולדאי כבר נבחר עוד פעם, אבל, בקרוב יש לנו בחירות לכנסת, וישנה אפשרות לבחור באנשים שמשתמשים במדע ובידע שהוא צבר לטובת כולנו, ולא מתמרנים את המדע והופכים אותו למדע פוליטי שמנציח את הזיהום והסבל הסביבתי-חברתי הקיים.