חזרתי לי שבוע שעבר מפרדס חנה עם האופניים החשמליים והעגלה הסולרית. הם היו אצל חבר בחודשיים האחרונים, לאחר שהשארתי אותם שם בל”ג בעומר. הנסיעה חזרה היתה חוויה לא מרנינה במיוחד, ואני לא מתכוון לפנצר שתקף אותי אחרי 5 ק”מ בגלגל הימני של העגלה. בהקשר הזה אגב, אם אתם קונים ערכה לתיקון פנצרים, מאוד מומלץ ה-patches ללא הדבק – 30 שניות, ניפוח מלא – וזה תופס!
אז מה הפריע לי בנסיעה הביתה? המכוניות כמובן. והנהגים שבתוכם. אני רוכב לי בצד הכביש, לא מפריע ברוב הקטעים, אך לעיתים ישנו משהו שמפריע בצד הדרך, הרי השוליים תמיד הכי מלוכלכות בזכוכיות ושאריות פגושים אקראיים, ואני נאלץ לסטות קרוב יותר לפס הצהוב, או חלילה להיכנס לתוך צד הדרך האמיתי, יעני הצד השמאלי של הפס הצהוב, היכן שמותר לי ולמעשה שם אני צריך לסוע. כל כניסה כזו מלווה תמיד בצפירות. תמיד. ואני לא נוסע על כביש 6, ו 2 , אלא על כביש 4. זה לא כאילו שיש ברירה אחרת על מנת לסוע מחיפה לתל אביב. צופרים. למה בעצם? מה זה משיג?
יש משפט שמוצמד לתמרורים בצידי דרכיה של ארה”ב, כמו בבוסטון בה ביקרתי לאחרונה. המסר בתמרורים האלה הוא חד וברור “share the road”. השתתפו בכביש.
אני לא מאוהדי המנטליות ודרך החיים האמריקאית, בלשון המעטה (חוץ ממך אמא) אבל את זה, הייתי שמח לאמץ. יש דרך אחת. כולנו נוסעים בה.
אנא – תנו לי להשתתף בה.
