בפוסט הזה הערתי על מתקן ייצור החשמל ממכוניות עוברות שמפתחת חברת אינוואטק, בראשות לוסי אדרעי אזולאי ופרופ’ חיים אברמוביץ שאצל שניהם היה לי את הכבוד ללמוד את יסודות תורת החוזק, במהלך לימודיי בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. אז לאחר דיון היום בבוקר עם לוסי, הבנתי שהמתקן שאינוואטק משתילים בכביש, לא אמור לקחת אנרגיה מהמכוניות, אלא מהדפורמציה הרגילה שנוצרת בכביש. למה הכוונה? הרעיון הכללי של הפיתוח שלהם, מתחיל מההתנהגות של קטע כביש כשמכונית עוברת עליו. כפי שכל חומר נמעך כשמוחצים אותו, כך גם האספלט נמעך כשהמכונית עוברת עליו.
אם נסתכל על נקודה בכביש, אז לפני שהמכונית עוברת הנקודה בגובה הכביש, וכשהגלגל עולה היא נמעכת, ואז הגלגל בעצם מטפס החוצה מהבור שנוצר ע”י המשקל של המכונית. איבודי האנרגיה הם כתוצאה מהמעיכה, שיוצרת חם בסופו של דבר, ומאותו טיפוס מתמשך. זהו תיאור פשטני כמובן, אך נדמה לי שאלו הנקודות העיקריות. לפי לוסי, המתקן של אינוואטק לא יגדיל את הדפורמציה – את המעיכה – של הכביש. כלומר קטע כביש עם המתקן שלהם, ובלי המתקן שלהם ימעך באופן זהה. ההבדל, הוא שבמתקן שלהם המעיכה הזו, שקודם הפכה לחם, תהפוך לחשמל וחם. כלומר רווח נקי. רווח ירוק.באמת, אם הדפורמציה היא זהה, או איפלו פחותה, מדובר בפתרון יעיל, שמקטין את האיבודים במעיכה המתמשכת של האספלט ומייצר בדרך קצת חשמל. אני אשמח לראות את החומרים הפיאזואלקטריים שיפותחו משולבים במקורות אנרגיה מתחדשים יותר מתנועת מכוניות – בשכבות בין קומות הבנינים למשל, מנצלות את הרעידה של הבנינים כתוצאה מהרוח החובטת בהם, לשם ייצור חשמל.
כמובן שמהראיה שלי אנו צריכים לכוון למינימום של תנועה בכביש, כלומר תחבורה ציבורית ועבודה קרוב למקום המגורים. אבל זה כבר פוסט אחר…
