את הקיץ של 2005 ביליתי במגדל הסולארי במכון וויצמן, מה שהוביל אותי בסופו של דבר לאיפה שאני כעת. אבל אני לא נוהג לבקר שם לעיתים תכופות. למרות שאני עוסק במחקר שקשור לניסויים שעושים במגדל השמש, אני עושה ניסוי מעבדתי, ובכלל לא רואה שמש… אז היום ביקרתי לי במגדל וצפיתי בתחילת ניסוי, שסביר להניח שנדחה בגלל העננים בחוץ.
במרכז התמונה פרופ’ אברהם כוגן, שעשה כל כך הרבה בחייו שקצרה היריעה מלהכיל. אני פגשתי אותו בקיץ 2005, ומושא הניסוי שלי קשור לריאקטור עליו משקיף אברהם. אז מה אתם רואים פה? מיכל נירוסטה גדול (הריאקטור), שאליו מחוברים צנורות אין-ספור, ומעליו מראה מרכזת כדורית. את השמש לא רואים פה בתמונה – ובגלל היום המעונן הם בטח סגרו את הניסוי עוד לפני שהתחיל – אבל היא מגיעה מצד ימין, פוגעת במראה שמונחת ב-45 מעלות ומוטה כלפי מעלה, שם היא מרוכזת כלפי מטה ע”י המראה הכדורית ופוגעת בחלק העליון של מיכל הנירוסטה (הריאקטור) שעליו משקיף אברהם, עם משקפי הרתכים שלו. אברהם מנסה לכוון פה את המראה, ונותן הוראות לשמואל שמכוון את הברגים של המראה הכדורית בשביל שהקרניים יכנסו בול.
הרעיון הוא להשתמש בשמש כדי לחמם את הגז שנכנס אליו דרך הצנורות. הריאקטור מאפשר זאת, ע”י כך שהוא גורם לגז שנכנס מלמעלה להסתחרר, ולבסוף לצאת מהפתח שבתחתית. תוך כדי שהוא מסוחרר, חלקיקי פיח שחורים וקטנטנים (מאות ננומטרים) שהוכנסו אליו מתחממים מקרינת השמש, ומעבירים את החם לגז השקוף שמסביבם ע”י מגע ישיר (הולכה). לאחר היציאה מופרדים החלקיקים מהגז. החלקיקים חוזרים לסיבוב נוסף כ”מחליפי חם” , והגז ממשיך לטורבינת גז, מסובב אותה ומייצר חשמל.
הניסוי הזה עוסק בשיפור שיטת חימום הגז בלבד. זה חלק מפרויקט שאברהם מתעסק איתו כבר 7 שנים, וכבר 3 שנים הוא ממומן ע”י תוכנית אירופאית שעוסקת בריכוז קרינה מהשמש לשם יצירת חשמל.
ככה נראה שדה המראות דרך המראה הכדורית. הן הפוכות, כפי שהן בדרך כלל. כל ניסוי משתמש במראה אחת כזאת, וגם זה לפעמים יותר מדי – כל מראה 6*8 מ”ר! זה הרבה שמש.
