איך קואופרטיב אנרגיה נולד

מאז ששמעתי את עופר בן דב מדבר על קואופרטיב האנרגיה המתחדשת כדרך להקמת טורבינות רוח ע”י הציבור ובשביל הציבור, נשביתי בקסמי הרעיון הזה. טורבינות רוח הן פתרון אמיתי וכלכלי לייצור חשמל נקי, תוך שמירה על השטחים הפתוחים מתאימים כשטחי מרעה וחקלאות (חוץ ממטוסי ריסוס, שמוגבלים מהאזורים הקרובים לעמודים). אבל – הציבור מתנגד במקרים רבים. בגלל הפגיעה הנופית. טורבינות רוח, כמו כל מקור אנרגיה מתחדשת, צריכים שטח רב לייצור כמות אנרגיה משמעותית. צפיפות האנרגיה ברוח ובשמש נמוכה בהרבה מבנפט גולמי (ופחם, וגז טבעי). בטורבינות רוח, השטח של “לוכד האנרגיה” נמצא בניצב לאדמה – כלפי מעלה. בזה יתרונו – השטח של האדמה פנוי לשימושים נוספים – ובזה חסרונו – רואים את זה מרחוק. אז למה בדנמרק ובגרמניה אין התנגדות של התושבים להקמת חוות רוח? זאת בהשוואה לשיחות שהיו לי עם חברים מהמילואים ואחרים, שמבחינתם פגיעה נופית לא באה בחשבון, ושכולם יחנקו?! התשובה – נמצאת בחלקה בקואופרטיבים. Paul Gipe הוציא ב-2009 גרסא מחודשת לספרו הפופולארי Wind Energy Basics, ובו פרק שלם על קואופרטיבי אנרגיה, ההיסטוריה שלהם, החסמים, ואיך הם התפתחו. לפני שנכנס למה פול גייפ יכול ללמד אותנו, נעצור לרגע, ונהרהר בקואופרטיב האנרגיה המתחדשת הישראלי, שנמצא בצומת דרכים חשובה. קואופרטיב אנרגיה מתחדשת, למשל קואופרטיב שמקים טורבינת רוח, הוא עסק שבו ההשקעה של הקמת טורבינת הרוח מגיעה (לא חייב להיות 100% – בדרך כלל בשילוב גוף עסקי או ציבורי והלוואה מבנק) מחברי הקואופרטיב. להיות חבר בקואופרטיב שכזה משמעותו קניית מניה שמשמשת לבניית טורבינת הרוח. קואופרטיב יזמי. קואופרטיב השקעתי. אבל – זהו גוף דמוקרטי, ואם לך יש 10 מניות, עדיין יש לך זכות הצבעה אחת. אני הסתובבתי עם הרעיון בראשי בין 2005-2008, ואז בפגישה מכרעת בה נכחו אנוכי, דרור רשף, אלון אלירן ורוני סגולי, ראיתי את הניצוץ ניצת בעיניו של רוני. ואחר כך כבר אי אפשר היה לכבות אותו. רוני, לקח את הרעיון, נפגשנו עם עופר בן דב היזם המקורי, ולאט לאט התחלנו להתמקד. ב-2009 סוף סוף הרמנו פיילוט ראשון, כלל וכלל לא בתחום הרוח מכל מיני סיבות שאולי אגיע אליהם בפוסט הזה (או בהבא…) אלא בתחום חשוב מאין כמותו גם כן של התייעלות אנרגטית. פרויקט פיילוט, כ-92 חברים, כ-130,000 ש”ח -שכללו כ-80,000 ש”ח עבור משאבת החם לחימום מים שהחליפה שריפה בגז, באחת מ”מרכזי החם” בקיבוץ גבעת חיים איחוד, והפרויקט רץ מאז בהצלחה. התחלנו לחלום ב-2008, והמשכנו לאחר הפרויקט ביתר עוצמה. מה הרעיון הרי? יהיה זה הקמה של חוות רוח או טורבינת רוח בבעלות משותפת, או כל פרויקט אחר בתחום האנרגיה הנקיה והמתחדשת, או ההתייעלות האנרגטית – אנחנו מאמינים, מכל הסיבות שפול מציין גם כן, שתושבים צריכים להיות מעורבים בהשקעה וברווחים של התחום הזה. כלכלה מקומית, ועוד. אבל איך מתקדמים? את הפרויקט הראשון עשינו כולנו בהתנדבות – אך היה ברור לנו לחלוטין שמדובר ביוזמה שהרבה כסף מאחוריה, עסק לכל דבר, ושכזה, הוא אינו יכול להסתמך אך ורק על עבודה התנדבותית. צריך צוות מצומצם בשכר. וזה כואב בכיס. כן. אני אישית התחלתי את ההשכלה הכלכלית שלי ב-2008, יחד עם רוני ועם הצוות שהתגבש סביב הקמת הקואופרטיב (וחלקו עדיין בועד מנהל – כמו שחר דולב למשל) למדתי מאלו שידעו יותר, והשלמתי את שאף פעם לא למדתי באופן מסודר (אל תבינו אותי לא נכון – אני עדיין מבין יותר במודלי אלמנט להב של להבי טורבינת רוח מריבית דריבית…). המסקנה הכלכלית מאוד ברורה. גם עם פרויקטים מאוד רווחיים אי אפשר לשלם את ההוצאות השוטפות של הצוות הניהולי הנ”ל (אפילו 20% תשואה שנתית נאמר – כן, יש יותר רווחי, אך אנחנו עסק חברתי, ואם אנחנו לא יכולים לחיות במתח רווחים נמוך מזה – windshare למשל חיים על 7.4% שנתי – אך הם קיבלו עזרה מהמדינה שלהם, ואני עוד אחזור אליהם – אז ההצדקה לקיומנו יותר חלשה). אם כן, אפשר לעשות אחד משני דברים (1) לשלם משכורות רעב למנהל וצוות ניהול, או לנהל בהתנדבות (2) להגיע לכמות גדולה של השקעות, שמשמעותה כמות רבה מאוד של חברים, שהם הבסיס להשקעה. לי לקח קצת זמן לעשות את הסוויטץ, ולהבין שזה לגדול או לחדול. האפשרות הראשונה נפסלה על הסף. אם לא נעשה את זה מקצועי, ומקצועי משמעותו מישהו שזמנו מוקדש לענין, זה לא יקרה. על כך היתה תמימות דעים בין כולנו מההתחלה. אז איך עשו את זה בעולם בעצם? לפול גייפ פתרונים. התכתבתי עם פול בנוסף לקריאת הספר הנ”ל (ועוד רבים שכתב. אני מקווה גם להביא אותו לארץ בקרוב) והוא אומר שהנושא של ה-soft costs (יעני לא עלויות הברזלים, אלא העלויות מסביב, של הצוות ניהול דנן וכדומה – עורכי דין, רואי חשבון …) היה נושא מכריע גם בצפון אמריקה – ארה”ב וקנדה. שם נעשתה עבודת לובי מסודרת, והממשלה מימנה קרן של Community Power עבור זה! שזה מדהים. לעומת זאת, בגרמניה, היכן שהרבה מהקואופרטיבים האלה הם מבוססים על חקלאים – כמו בדנמרק גם כן – החקלאים פשוט אוספים את כספם ומסכנים אותו על הפרויקט (תמיד יש סיכון – אין רוח, בעיות חיבור לרשת החשמל – עד שזה לא קם זה לא קם) ומנהלים אותו בעצמם. אך הם כמובן שוכרים אנשי מקצוע בתשלום עבור מדידות וסקרי הרוח, ועבודת הבירוקרטיה הדרושה. אנחנו למעשה גיששנו ממש בעדינות אצל כמה גורמי ממשלה, ללא הצלחה (אך זה רחוק מאוד מעבודת לובי כמובן! וזה יודע כל לוביסט…) והחלטנו שיש לנו מנדט לסכן את הכסף של החברים המקוריים בקואופרטיב (אנחנו בין השאר) ולנסות לקפוץ את המשוכה בין 90 חברים ופרויקט שמכניס 3000 ש”ח בחודש, לבין הכנסות של 50,000 ש”ח בחודש ומספר אלפי חברים (תוך כמה שנים כמובן), שלפי התוכנית העסקית שלנו יביא אותנו למקום בר קיימא. הלכנו (רחמנא ליצלן) בגישה הגרמנית.